זה הציור, שצויר על ריבוע צהוב-כתום המשמש כפתק, בדף המקביל לשיר שכיניתי 'מרחק' מתוך הספר 'צירופים'.
הפואמה של מרים בודקת גוונים שונים של הקשר הזוגי, או של ההתאהבות. בשיר הזה היא מציעה השהיה: "לָכֵן אַל תִּקְרַב. בַּל נְמַמֵּשׁ". היא מעדיפה את ההימנעות המוחלטת: "מוּטָב מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן". מרים מרמזת כאן על האינסטינקט הבסיסי, הילחם-או-ברח, האינסטינקט המולד שמאפשר לנו להגן על עצמנו מפני סכנה מיידית, שמקורו בעידן שבני-אדם התמודדו עם חיות-טרף והיה עליהם להרוג אותן או להימלט מהן. לעתים האינסטינקט הזה הוביל למצב של קיפאון, המונע את שתי אפשרויות הבחירה מצילות החיים.
הדימוי של התאהבות כמצב של חרדה-קיומית אינו מופרך. אין דבר מפחיד יותר מאשר חשיפה בפני אדם זר, ובמיוחד כשמדובר בחשיפה גופנית, מינית, בזמן המשגל. חרדה כזאת עלולה הייתה למנוע כל אפשרות של קשר זוגי, של הקמת משפחה ושל המשך הקיום האנושי. כדי לעקוף את המכשול הזה, המאיים על הקיום האנושי, מוטבע בנו גם היפוכה לכאורה של החרדה, והיא ההתאהבות. ההתאהבות היא סוג של חוסר-שפיות זמני, המעוורת אותנו ומסתירה מאיתנו את הסכנה שבחשיפה בפני אדם זר, והיא מציפה אותנו בתחושת ביטחון מוגזמת ומופרכת, שגורמת לנו להתעלם מכל סכנה וליצור בדמיוננו דמות אידילית של בני-הזוג שלנו. במצב זה של שיכרון חושים מה שיכול להיחוות כאונס נחווה על-ידנו כאושר מושלם.
נדמה לי שהציור של מני סלמה מתאר את מצב ההתאהבות, בו דמותו של האהוב, בחלקו העליון, כלומר כל מה שמאפיין אותו כאישיות נוכחת, לא ניתן לזיהוי, כמו מושג ה'איד' של פרויד, והמבט שלנו מופנה לחלקו התחתון, המיני. מרים מצליחה לזהות את הסכנה שבהתאהבות, והיא מבקשת להישמר מפני הטירוף והתשוקה מבלי לאבד את העונג שבציפיה. לכן היא בוחרת ב"מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן".
זה אולי מצב של איפוק או השהיה, המזכיר טכניקות של הימנעות מאורגזמה, המבקשות לשמר את האנרגיה המינית. אולי זה ניסיון למצוא דרך ביניים בין הקרבה והריחוק, בין תחושת החרדה לבין תחושת המקום הבטוח. אולי זה ניסיון לעצור את הפרידה ולשמר את גלעין האהבה. ואולי זה ניסיון להקפיא ניצוץ של אהבה בלתי-אפשרית. "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב", כתב יהודה הלוי, ומרים מאמצת את צירוף המלים המוכר ומנסחת אותו בדרכה: "אֲנִי בַּמִּזְרָח וְאַתָּה בַּצָּפוֹן". האם זה תיאור המרחק בין ירושלים לדנמרק?
במרכז השיר מתארת מרים את סוף תהליך האבל של הפרידה: "מִמֶּנִּי כְּבָר נָשְׁלוּ קְלִיפּוֹת הָעֶצֶב". מה שנותר הוא "רַק יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן". זו מטפורה מתעתעת, שיש בה סתירה פנימית, שהרי אין מתעתע ופגום כמו הזיכרון, בשעה שהיהלום הוא המינרל הקשה מכל המינרלים בטבע. אבל אפשר לגשר על הסתירה. "יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן" הוא תוצאת הליטוש והעיבוד הארוך של הזיכרון, עד שנותרה ממנו רק תמציתה של ההתאהבות, שהפכה לדימוי של אהבה.
והזיכרון מהו? "הוּא עֵינֵי פְּלָדָה חַמָּה, לְשׁוֹן הַהַמְעָטָה וּזְרוֹעַ מְמִסָּה לְרֹךְ שֶׁלֹא נוֹדַע". אין לי מושג למה מתכוונת המשוררת, וגם אינני רואה כל חשיבות בניסיון לגלות 'למה התכוון המשורר'. אלו התארים שהמשוררת קושרת ל"יַהֲלוֹם הַזִּכָּרוֹן", תארים המתארים את תהליך זיקוקו וליטושו של הזיכרון, שמשלב ניגודים בין כוח ורכות, בין קור לחום, בין העצמה להמעטה. תארים או דימויים אלו מאפשרים לכל קורא להשתעשע באסוציאציות הפרטיות שלו, ולבחון בעזרתם את תהליכי האבל על קריסתה הידועה מראש של ההתאהבות הפרטית שלהם.