הטרגדיה הלאומית המתרקמת

ישראל עומדת מול תהום. האיש שהפך את המדינה לזירת הקרב האישית שלו, הצליח להוביל אותנו למצב שבו העולם כולו רואה בנו את מה שחששנו תמיד להיות, עם מצורע. ההזדהות האוטומטית, המובנת מאליה, עם טראומת השואה, נשחקת. זיכרון שהיווה לנו עוגן מוסרי במשך עשרות שנים, מאבד את כוחו, מתפורר לנגד עינינו.

קרוב לוודאי, ובצדק, הקהילייה הערבית כבר עובדת במרץ להפוך את המושג "שואה" ממונופול יהודי-ישראלי לנכס בינלאומי חדש: "השואה בעזה", או "השואה העזתית". בעוד שהשואה שלנו מצטיירת, עבור הדורות הצעירים, כמאורע רחוק, מצולם בשחור-לבן ומנוקד בשמות מקולפים מהמצבות, הרי שבעזה הכל קורה עכשיו, בלייב, מול עדשות, בדם חם.

נראה שהעולם, שבעבר עצם עין מול זוועות רבות, מתאהב מחדש בטרגדיה עכשווית. והיא, בניגוד לשואה שלנו, אינה סיפור סגור, אלא מציאות נמשכת. ההשוואה הזו היא היפוך מוחלט של ההיסטוריה: מאירוע שבו היינו הקורבנות הנצחיים, לאירוע שבו אנחנו מוצגים, בציניות אכזרית, כמי שהפכו למקרבנים.

ודונלד טראמפ? מה קורה איתו? הוא התעייף. הוא תמיד, בשלב מסוים, מתעייף. ברגע שיסיים לחלוב את התועלת הפוליטית קרוב לוודאי שהוא יזרוק אותנו לאותה ערימת אשפה היסטורית שבה הוא משליך את כל בני בריתו לשעבר. ואז נעמוד לבד, מבודדים, עם מורשת של טרגדיה שהפכה לנחלת אחרים. הגיוני? לא כדאי לחפש הגיון בגיגית התרעלה שבה אנו שוחים.