ודאות בפרשת ילדי תימן

חוסר הוודאות אינו נרפא עם השנים, גם שבעה עשורים אחרי, כאשר משפחות רבות עדיין תוהות לאן נעלמו תינוקותיהן בשנותיה הראשונות של המדינה. המשפט הפותח חייב להדהד אצל כולנו, דווקא עכשיו דווקא עכשיו - מיד לאחר שמשפחות החטופים קיבלו את הבשורה לה ציפו והתפללו מאז 7.10.23: יקיריהן חוזרים הביתה. ההקשר שונה, אך הדמיון מוגבל לתחושת הכאב מול מוסדות המדינה- לא לנסיבות.

סיבה נוספת לכתיבת הדברים דווקא כעת: אנתולוגיה חדשה שפורסמה רק באנגלית בעריכת פרופ’ מוטי ענברי: "The Yemenite Children...in Israel", Lexington, 2025. הספר מציג קו רביזיוניסטי: אין ראיה למזימה ממסדית שיטתית; במקום זאת- כשלים חמורים ברישום, בהסדרה ובדיאלוג עם הציבור. גם אם נקבל את התזה המחקרית, המסקנה המשפטית הפוכה מזו שמבקשים להסיק ממנה: דווקא בהעדר אקדח מעשן, מוטלת על המדינה חובה מוגברת להפחית אי-ודאות - למסור מידע, לפתוח ארכיונים ולממן בדיקות דנ"א היכן שראוי.

שלוש ועדות בדיקה וחקירה קמו (בהלול-מינקובסקי; שלגי; כהן-קדמי) כשאף לא אחת מצאה ראיות למדיניות חטיפה שיטתית. עם זאת, אף אחת מהן לא העניקה תשובות מלאות לכל משפחה. ב-2016 נפתח מאגר דיגיטלי עצום, ואולם ב-2024 הצביע מבקר המדינה על כשלים בשימור החומר, לרבות מחשב ובו רשומות שאבד בארכיון.

המסקנה ברורה: הבעיה איננה היסטורית; היא מוסדית. שיקום האמון הציבורי, ודאי של המשפחות הפגועות, לא יושלם בלא גילוי יזום, מלא ומתועד. ב-2018 אומנם נחקק תיקון 11 לחוק אימוץ ילדים, שהרחיב גישה לתיקים - צעד נכון, אך זמני. דרוש מנגנון קבע: חזקת גילוי כפוף לאיזוני פרטיות ולהגנת צדדים שלישיים, לוחות זמנים מחייבים וכתובת אחראית אחת.

כאן נכנסת הזכות לדעת את האמת. במשפט זכויות האדם המודרני ובפרקטיקות של גופים בינלאומיים, הוכרה זכותם של בני משפחה למידע וידיעת האמת בדבר גורל יקיריהם; מניעת מידע מתמשכת הוכרה כפגיעה אנושה בכבוד האדם. ההקשר הישראלי שונה בעניין הנדון, זה ברור, אך העיקרון הוא אוניברסלי: אין למדינה רישיון לאי-ודאות אינסופית. מה צריך לקרות עכשיו? ארבע פעולות פשוטות - וחזקות:

• הנגשת נתוני-על: לידות, פטירות, קבורה והצלבות רשומות - בפורמט פתוח, אנונימי ומדויק עם ליווי מקצועי למשפחות - מידע שיוביל לפתרון עם זכות מנהלי, לא למבוך. זו החלטת ממשלה שכבר התקבלה, כאמור, אך לא יושמה כראוי.

• לעגן מחדש ולהרחיב את תיקון 11: תיקון קבוע לחוק האימוץ שיקבע חזקת גילוי לקרובים מדרגה ראשונה, כפוף לאנונימיזציה ולשופט תורן לענייני עיון.

• להקים נציב תלונות עצמאי למשפחות: גוף חיצוני סטטוטורי - בעל סמכויות בדיקה, דרישה, לוחות זמנים, פרסום דוחות רבעוניים וסעד המלצה קונקרטי.

• לעגן פרוטוקול סטטוטורי לפתיחת קברים ובדיקת דנ"א: קביעת מנגנון "המקרה הראוי" (מבחן ראיות לכאורה + אינדיקציות ממוסמכות + הסכמה משפחתית), שרשרת שמירה ומנגנון פומבי של פרסום ממצאים מרוכזים (ללא זיהוי).

ומה תפקידו של בג"ץ? במקום שבו המערכת המנהלית נשחקת - וכאשר בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים נרתעים מלהכריע בתפוח האדמה הלוהט באופן שיטתי - בג"ץ רשאי ואף נדרש להעניק סעד אפקטיבי. וביתר שאת: לקבוע הנחיות אופרטיביות להנגשת הנתונים שקיימים, להציב לוחות זמנים להכרעה בבקשות עיון ולשרטט כללים מסדירים לפתיחת קברים במקרים המתאימים. אלה אינן הכרעות היסטוריות אלא תרופות מינהליות - תוך איזון פרטיות, כבוד המת, קדושת הקבר וזכויות צדדים שלישיים -שמסוגלות להפחית את העינוי של האי-ידיעה. דווקא עכשיו.