כוח כסף וכבוד

העסקה המסתמנת של ארה"ב וסעודיה - והזווית הישראלית בה - צריכה לשמש רמזור אדום עבור כל מי שמעורב בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון הישראלית. אלו השיקולים הישראלים והאמריקנים בימי דונלד טראמפ ולמה עלינו להיות פסימיים ומודאגים מאוד כל עוד ממשלת נתניהו בשלטון:

יש בה, מחד-גיסא, את כל הסימנים שמעידים על שינוי עקרוני באופן שבו ארה"ב מתנהלת במזרח התיכון, ומאידך-גיסא, את תמצית האיוולת שמפגינה ממשלת נתניהו כדי להימלט מהרגזת הבייס המקצין והולך, שאינו מבדיל כבר בין ואטורי, קרעי (הליכוד), רוטמן, סופר (הציונות הדתית), אליהו ופוגל (עוצמה יהודית). ובצדק, אגב. מהצד האמריקני - לא צריך עיני נץ כדי להבין שאת ממשל טראמפ לא מעניינים דברים כמו ׳ערכים משותפים׳ - הגם שערכיו משותפים לממשלת נתניהו: שניהם לא מתלהבים מדמוקרטיה ליברלית חופשית ותוססת ומעדיפים דמוקרטיה חלולה, כנועה ורופסת בנוסח הונגריה - אלא אינטרסים פרסונליים והון.>

מהצד הישראלי - חוסר הרצון לדבר עם הפלשתינים, ובתוך כך לחזק את הרשות הפלשתינית גם במחיר של השארת חמאס כשחקן מרכזי ורלוונטי הן בגדה הן בעזה, מביא לויתורים אסטרטגיים מסוכנים בכל הזירות והופך אותנו לשחקני משנה בעיצוב גורלנו, הנתון בידי ארה"ב וה׳מפקדה בקריית גת׳, בזמן שהממשלה והעומד בראשה מוכרים הפיכה משטרית, חוק השתמטות, ועדת חקירה ׳לאומית׳-עאלק וחזרה ל-6.10.

הצד האמריקני בניגוד לביידן, ניסה לעצב את המזרח התיכון כזירת מאבק בין המדינות המתונות (ישראל, מצרים, ירדן) לבין הפונדמנטליסטיות (אירן, תימן, לבנון של נסראללה), תוך התייחסות אמביוולנטית למדינות כמו קטר, טורקיה או סעודיה - אצל טראמפ מה שקובע זה הכסף. מבחינתו, טורקיה, כמו קטר, כמו סעודיה, היא בת ברית בדרך לעוד ועוד עסקות נשק והשקעות, אבל גם נדל"ן משתלם לו ולביתו (רק תשאלו את קושנר). ביידן עבד עם קטר, אבל לא חלם לתת לה ברית הגנה בנוסח נאט"ו. הוא רצה לראות את משטר אסד נופל, אבל היה חשדן כלפי אל שרע ובוודאי שלא היה ממהר לארח אותו בבית הלבן ולבנות איתו דילים.

הוא סלד מטורקיה של ארדואן, שמצידו טען ש"הדגש המוגזם של ממשל ביידן על דמוקרטיה וזכויות אדם" מפריע לבניית דיאלוג בין שני הנשיאים. ביידן גם סלד מחמאס, חיזבאללה ואירן - הגם שלא בטוח שהיה מרוצה מההתקפה הישראלית באירן (ציבורית הוא כנראה היה מתייצב לימיננו, אגב, על חשבון הבייס הפרוגרסיבי) וכנראה לא מצטרף אליה. בקיצור, ביידן היה הדבר הכי קרוב לשמאל ציוני שהסתובב בישראל בשנתיים האחרונות. טראמפ, מאידך-גיסא, מוכן לעשות עסקים עם כולם.

עם אירן הוא רצה לעבוד, וכשראה שזה לא הולך והתקיפה הישראלית עובדת בשטח, הצטרף וגם לקח את כל הקרדיט שהצליח (כולל על החימוש האמריקני שבו עשתה ישראל שימוש). קטר היא עבורו ראשית הצירים של המזרח התיכון, מקום שעושים בו עסקים וגם מעניקים לו יחס שאף מדינה לא מקבלת - מברית הגנה ועד פגישות אינטימיות על איר פורס וואן. סעודיה בדרך למעמד דומה, כולל מכירת מאה מטוסי אף-35 (יותר משיש לישראל), הסכמה למערך גרעיני אזרחי והון נדל"ני. טורקיה היא שותפה אידאולוגית לא פחות מישראל, וטראמפ חושב ש׳אם יש לישראל בעיות עם טורקיה שתדבר איתי, אני וארדואן מבינים זה את זה. גם הוא יודע משהו על זיוף בחירות׳.

סוריה, כפועל יוצא של היחסים עם טורקיה, היא שותפה פוטנציאלית עבורו - ללא כל צורך בדין וחשבון על העבר המאוד-קרוב. וגם - שימו לב - חמאס הוא שותף אפשרי עבור טראמפ בדרך לאשליית ה׳שלום במזרח התיכון׳. אומנם תוכנית 20 הנקודות שלו כללה את פירוז חמאס והסרתו מהשלטון, אבל אין לוח זמנים (מה שמרצה גם את נתניהו). בינתיים, חמאס מתבסס בשטח שמעבר ל׳קו הצהוב׳, שאת השטח בינו לקו הירוק מנהל צה"ל בפיקוח אמריקני ממילא, והאמריקנים עובדים מולו ישירות לא רק בנושא החטופים אלא בשאלות של תיאום ביטחוני, סיוע הומניטרי ועוד.

שנתיים אחרי ה-7.10, חמאס חי, בועט ומנהל את הסכסוך. הצד הישראלי ואצלנו? נתניהו כבר מזמן ויתר על חמשת התנאים המפורסמים לסיום המלחמה: (1) חמאס עדיין רחוק מפירוק מנשק - למעשה, הוא שולט בחלקו ברצועה לכל דבר ועניין; (2) רוב החטופים הושבו - זולת שלושה, אז אולי על התנאי הזה אפשר יהיה בקרוב לסמן וי; (3) הרצועה לא בדרך לפירוז לפי שעה. אם בכלל, ישראל עובדת כרגע עם מיליציות חמושות אחרות (אל שבאב, למשל) בתוך הרצועה; (4) ישראל לא באמת שולטת ביטחונית בעזה. צה"ל נסוג לקו הצהוב, שמעבר לו חמאס שולט. בין הצהוב לירוק - ארה"ב מנווטת את מדיניות הביטחון שלנו; (5) אין אינדיקציה להקמת ממשל אזרחי שלא כולל את חמאס (מלכתחילה לא אופציה רצינית. גם בגרמניה של 1945 ואילך שולבו פקידים נאצים לשעבר בביורוקרטיה ובשלטון).

וללא הרשות, ישראל לא מצליחה לבסס חלופה רצינית שתתפוס פיקוד. וזאת, דווקא כשבגדה אבו מאזן - ה׳לא פרטנר׳ - הפסיק את המימון למשפחות מחבלים והורה על רפורמה מקיפה בחומרי הלימוד. אם לא די בכשל בהבטחת חזון לשלום וביטחון עבור ישראל בכלל ותושבי העוטף בפרט, כמו גם לפלשתינים שמעברה השני של הגדר (זה חשוב: אם רוצים למנוע עוד 7.10, חלומות על טרנספר לא יעזרו, כפי שכבר הבנו) - ישראל נכשלת בכל חזית אחרת.

ההפצצה הכושלת וחסרת האחריות בקטר הולידה ברית הגנה אמריקנית-קטרית חסרת תקדים. השבר ביחסים עם טורקיה שלא הפריע בימי ביידן, הפך לקושי אמיתי תחת טראמפ שלא סופר את האינטרסים הביטחוניים שלנו (בעוד אנחנו מתעקשים למכור לציבור חלומות על שליטת נצח בחרמון הסורי שמשוכתב בעיתונות ל׳כתר החרמון׳ ועל שהייה של צה"ל ברצועת ביטחון בגולן הסורי). החזית הלבנונית בדרך להתלקחות נוספת, כאשר עד כה לא נעשה מאמץ בינלאומי אמיתי לאפשר לממשלה החדשה לפרז את חיזבאללה ולעבוד עם ישראל - כולל לתיקון הגבול. וכעת סעודיה עומדת לקבל את כל שרצתה מארה"ב כאשר במקום שישראל תצטרף לדיל משולש שכולל נתיב לחלוקת הארץ לשתי מדינות, הפתרון היחיד שיכול להביא יציבות ארוכת טווח - היא מעדיפה לוותר על התנגדותה לגרעין אזרחי ולמכירת מטוסים תמורת נורמליזציה נטולת התייחסות לחמישה מיליון איש שחיים תחת שליטתה החלקית או המלאה בגדה ובעזה.

בשם ריצוי הבייס הלאומני-משיחי, שעדיין לא מבין איך מלחמה שהתחילה בהבטחות על שיטוח מוחלט של עזה, פירוק חמאס לאטומים והקמה מחודשת של התנחלויות בעזה על שרידי הערים שרוקנו מתושביהם הפלשתינים נגמרה בעסקה, נתניהו וחבריו מוותרים על היתרון האיכותי של צה"ל, זונחים את האינטרסים הביטחוניים, הדיפלומטיים והכלכליים שלנו ומסכנים את עתיד המדינה. לא פחות. ומעל כל אלה, אגב, מרחפת שאלת הסכם הסיוע הישראלי-אמריקני: אחרי שלושה הסכמים בני חמש שנים כל אחד, בצד האמריקני כבר יש רבים ששואלים למה עוד.

יש רפובליקנים שמתנגדים להסכם חדש (מטאקר קרלסון ועד תומאס מאסי) יש דמוקרטים שמתנגדים לו (ממאט איגלסיאס ועד ברני סנדרס). אלה שתומכים בו - מציבים סייגים כמו הסכמה בתמורה לשינוי המדיניות בשטחים, הימנעות מסיוע חירום נוסף נוסח ביידן (14 מיליארד דולר נוספים בפרוץ המלחמה, זוכרים?) וכן הלאה. וממילא, כלל לא בטוח שהנשיא טראמפ יהיה מוכן לתנאים מיטיבים כמו אלה שביידן היה כנראה נכון להם - וישנו סיכוי רציני שהנשיא שיבוא אחריו, אם יהיה ואנס או בוטיג׳ג׳, למשל, יהיה מאוד סקפטי. נכון, ייתכן גם שמרקו רוביו או ג׳וש שפירו יהיו לנשיאים, מה שייתן לישראל אוויר לנשימה, אבל אם בעבר הברית והיחסים היו מעל לכל מחלוקת מפלגתית היום הם כפופים לדמות הספציפית שתיכנס לבית הלבן (ולהמשך ההתעלמות הישראלית מהפלשתינים).

אם כל האמור לעיל נראה לכם פסימי - הרי שהשגתי את המטרה. אבל, הפסימיות הזו היא לא גזירת גורל. היא פונקציה של ממשלה מנותקת, מסוכנת, שביטחון ישראל מעניין אותה הרבה פחות מהביטחון התעסוקתי של שריה, שמוכנה למשכן את היוזמה, החזון והדרך קדימה ולשים אותן בידי ממשל אמריקני קפריזי, נטול ערכים ומוכוון כח, כסף וכבוד. אפשר לשנות את זה. רק צריך להעז ולהחליף אותם במישהו שיש לו את החזון והדרך. לא בתחליף דהוי, לא בשיתוף פעולה סלחני ופייסני.