מכתב לנשיא המדינה ולאשתו

מיכל ובוז’י היקרים,

אנחנו מכירים שנים ארוכות. הייתה לי הזכות לטפל בילדיכם, לראות אותם גדלים, מחייכים, מתבגרים, ואתם הייתם שם לצידם, בהקשבה, בערכיות, ובמחויבות עמוקה לאחריות ציבורית. לא הייתי כותב אליכם מכתב כזה אלמלא חשתי חובה עמוקה, כחבר וכאזרח, לחלוק אתכם את דאגתי העמוקה לעתיד המדינה כולה.

דווקא משום שאני יודע עד כמה האחריות שאתם נושאים כבדה, אני מבקש לומר דבר פשוט: שחרורו של בנימין נתניהו מן המשפט בכל מנגנון עוקף, רך, או "מתחשב", יהיה האסון המוסדי והדמוקרטי הגדול ביותר שיתרחש בישראל מאז קום המדינה.

אני מבקש שתראו היטב מה כבר אירע סביבכם בחודשים האחרונים. הצעד הראשון שנתניהו ינסה לכאורה לעשות, אם יקבל ולו קמצוץ מבקשתו, הוא פירוק מוסד הנשיאות. לא מפני שהוא מתנגד אליו רעיונית, אלא מפני שהוא ובני משפחתו, אינם יכולים לשאת מצב שבו יש במדינת ישראל מוסד שמחייב אותו, אדם אחד, לבקש ממנו מחילה, חסד או הקלה.

קשה לדמיין שבני משפחתו, בשנייה שאחרי, יקבלו את העובדה שיש מישהו "מעליו", בטח ובטח מישהו שמוסמך להכריע בשאלת עצמאותו האישית. פירוק המוסד הזה יתפרש כחלום הרטוב היחיד שעדיין עומד בפניו, וזה יקרה במהירות, מתוך תחושת כוח ולא מתוך ענווה.
אני אומר זאת בכאב אמיתי, ובנאמנות של מי שעמד לצדכם כרופא מטפל, ושזוכר לכם הכרת תודה ואמון.

אם תעניקו לו את מה שהוא מבקש, אתם, כן אתם, תהיו הקורבנות הראשונים. לא אני, לא הציבור הרחב, אתם. רק התבוננו בדרך שבה הוא דיבר ומדבר על הרשות השופטת, על ואל השופטים, על כל מי שמפריע למסלולו. דמיינו לרגע כיצד ייראה היחס כלפיכם בדקה שבה תסירו מעליו את כבלי המשפט. הרי ברור שכבוד, הכרת תודה או נאמנות אינם חלק מהמשוואה.

ומעבר לעניין האישי, יש כאן מדינה. עדיין דמוקרטיה שלמה. חברה פצועה שמנסה להזדקף. אם ייווצר תקדים שבו נאשם בפלילים נמלט ממשפטו בברכת מוסד הנשיאות, מדינת ישראל לא תעמוד בכך. זה יכרסם בליבה המוסדית, בערכי הממלכתיות, ויפגע באמון הציבור עד אובדן דרך.

אני כותב אליכם כחבר, כמי שראה מקרוב את המחויבות שלכם לילדים, לחברה, ולמוסדות המדינה. אנא, חישבו מיליון פעמים לפני שאתם מקבלים החלטה. אני יודע שהאחריות על כתפיכם כבדה, אולי הכבדה ביותר שידעתם. ובכל זאת אני מאמין בכם, ביושרה שלכם, וביכולתכם להגן על מה שעוד ניתן להציל.

המכתב הזה לא היה נכתב אילולא הייתי מאמין בכך מעומק ליבי: מיכל ובוז’י, אתם הניצוץ, אולי אף האור האחרון, שנצפה בשמי המדינה בשעה חשוכה זו. ההחלטה שלכם יכולה להשאיר את האור הזה דולק, ואף לחזקו כך שיהפוך למגדלור של אחריות, יושרה וממלכתיות. אבל מנגד... שומו שמיים: אם תבחרו אחרת, אם תתנו יד למהלך שיכפה כיבויו של האור הזה, לא רק שהמדינה תצלול לאפלה מוסדית, אלא שגם שמכם יישא עימו את הכאב הזה לדורות.

בכבוד רב ובדאגה כנה,
שלכם
נפתלי