עם כלביא - ספר כלבבי!

יוסי אחימאיר אינו נוטש לרגע את עמדת הצופה לבית ישראל. מאז שבעה באוקטובר הוא דרוך ועוקב אחר מצבנו הקיומי ואחר ההתמודדות עם אתגרי ההסברה. גם כשהוא כותב על ענייני ההווה, אנו חשים את הסופה הנושפת בעורפנו, את ההיסטוריה של המאבק על הזכות להתקיים. זה ספרו השלישי מאז פרוץ מלחמת אוקטובר.

בשנה האחרונה ראינו אותו נרתם לבחון את המפה הפוליטית הפנימית, שיש בה גורמים המקשים עלינו במאבק מול גלי האנטישמיות. אחימאיר קם לעמוד נוכח פני המלחמה, וכל כולו מחויב להירתם להצלה ולניצחון. כמי שעמד בחזית מאבק ההסברה בימים שכיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר. בקובץ החדש 'עם כלביא קם' אסף המחבר את מאמריו ב'מעריב', אבל אחימאיר משמיע את דעתו גם בבלוגים ברשת, וגם באתר ניוז 1, שם הוא מופיע כבכיר בכוורת הכותבים. יש לו ראייה נחושה ללא חַת, יכולת לראות גם את העתיד הטוב בפתח:

"אני כמעט בטוח, שכשם שלאחר מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה זמנית נערצת בעולם, גאווה הייתה להתהלך בחו"ל עם הדגל הכחול-לבן נעוץ בתרמיל, כך גם השפל הנוכחי בזירה הבינלאומית הוא זמני, אני מאמין, ועוד יבואו הימים הטובים למדינתנו. לו יהי".

לאחר שהעניק לנו בשנה שעברה את הקובץ 'המחצית השנייה' מזַכּה אותנו אחימאיר בקובץ שלישי שנושא שם מעורר תקוות והשראה. ספר זה מעמיק את המבט הציוני מעל פני האירועים החולפים. קובץ המסות מציג יריעה אינטלקטואלית טעונה, המשַקפת את החוויה הקיומית הישראלית מאז תחייתו של העם היהודי בארצו. אחד המאמרים הפותח את הקובץ נותן פרספקטיבה ממעוף הציפור לשנות המאבק - 'מלחמת 76 השנים'.

הביטוי "מלחמת 76 השנים" במעריב, הקשור ליוסי אחימאיר, מתייחס למלחמה המתמשכת של ישראל על קיומה מאז הקמתה, ומדגיש כי 76 שנות העצמאות לא הביאו שקט אלא המשך מאבק מתמיד, כפי שבא לידי ביטוי במאמרים שלו בעיתון מעריב, במיוחד לאחר 7 באוקטובר 2023, שבהם הוא טוען שזוהי "מלחמה אחת מתמשכת", ומדגיש את הצורך באחדות ישראלית לניצחון, כפי שמופיע בכותרות. אחימאיר אינו טומן ראשו בחול כבת יענה, הראייה שלו מפוכחת: "עלינו להפנים כי שנאת המוסלמים הקיצונים לעם היהודי תניע אותם שוב ושוב" - עמוד 46.

לאורך כל המאבק על שחרור החטופים אפשר היה להיווכח בעומק הכאב של הכותב, בהזדהות שלו עם סבלן של המשפחות: "מרופטים, מוכתמים, קרועים - כך נראים בימים אלה שלטי החוצות הזועקים לשחרור החטופים. גרמו לכך גשמי הברכה של השבוע שעבר ופגעי הזמן שחלף מאז נתלו השלטים בצומתי דרכים, על מבנים, על גדרות הפרדה. פני החטופים, שהפכו לחלק מהנוף, נועדו לשמש תזכורת כואבת לכולנו, כי 100 ישראלים, חיים ומתים, עודם בשבי חמאס". כך בעמוד 47.

אבל הניתוחים של מצבנו אינם מותירים מקום לספק, המחבר אינו מייפה את המציאות. הכותב מבקש להאיר את מהות החיים בארץ כמאבק מתמשך - מאבק על הזכות להתקיים, על הזכות לשוב, ועל הזכות להישאר. בתוך מציאות שסועה של עימותים חוזרים ונשנים עם העמים סביב, ובעיקר עם העם הערבי, מוצגים חיי היום-יום והמלחמה שנכפתה עלינו - כהמשך ישיר של אותו סיפור עתיק: המאבק הישראלי על הישרדות והתחדשות.

השסע המחליש אותנו

הקיטוב בתוכנו אינו מניח לכותב. את יוסי אחימאיר טורד השסע הפנימי המקשה על ההנהגה שלנו הן את המאבק בשבע חזיתות והן את היכולת לצאת בקול מאוחד מול הקמפיין שלנו מול גלי הפגנות של שנאה ברחבי העולם, מול מדינות שמבקשות להקים מדינה פלשתינית שתאיים על עתידנו. עלילות הדם של שמאלנים שמפיצים רעל נגדנו ומלבים את השסע הפנימי - כל אלה מדאיגים את אחימאיר. מסעירה אותו ההתבטאות של יאיר גולן שהיה סגן רמטכ"ל על טבח תינוקות שישראל מבצעת. כך בעמוד 132.

כואב את ההתבטאות שחוללה נזק למדינת ישראל הוא כותב - "הנה כוחה של מילה אחת - שקרית וחסרת אחריות - שכל שונאי ישראל קפצו עליה כמוצאי שלל רב" - וללא חשש קם להשמיע דעתו בכל בימה אפשרית.

"בעוכריה של ההסברה, או היעדר הסברה, גם קולות העולים מתוך הבית פנימה, בעיקר בתקשורת שבביקורתה הבלתי מרוסנת מספקת אף היא חומרי תבערה למדורת השנאה האנטי ישראלית. גם בישראל יש המדברים על פשעי הלחימה של צה"ל, על פוגרומים בגדה המערבית, על אפרטהייד, על ירידה מהפסים, על ממשלה מופקרת, ועוד ביטויים נלוזים, ולא רק בהארץ. כלומר: לא רק שאין הסברה, ישנה תעמולה מבית המחריפה את הביקורת על ישראל". עמודים 167-166.

מאבק בשסע הפנימי

לאחימאיר חשש, שהפילוג בתוכנו יפגע בכוחנו להסביר את צדקת קיומנו, צדקת מאבקנו. ולרגע שבה וצפה באוויר האזהרה של נתן אלתרמן פן יכהה מוחו של העם וישכח שאיתו הצדק. דבריו של אחימאיר מעידים על הרצון העז לחבר בין כולם. להשיבנו לחזון של מייסדי המדינה. ויש לו תקווה לאחדות לבבות, זה המתכון האמיתי לניצחון אמיתי. ואכן לא פעם קם אחימאיר ומתריע נגד השסע הפנימי. כמי שרואה נכוחה מה המכנה המשותף לכולנו, חורה לו שחוגי האופוזיציה והקפליניסטים מדברים גבוהה גבוהה על מאבק למען דמוקרטיה, בעוד הליכוד שנוא נפשם הוא היחיד שפועל בדרכים דמוקרטיות.

כמי שתרם שנים רבות ל'יד ושם' חורה לו לאחימאיר על ההאשמות נגד ישראל כמי שכביכול מבצעת 'רצח עם' - וקולות אלה נשמעים לא רק ברחבי העולם, אלא גם מקרב חוגי האופוזיציה. עמוד 173. הפרק 'המעלילים בזדון' חושף תופעה זו במלוא חריפותה. אחימאיר אינו נרתע מלעמוד איתן מול ההתנצחויות של היריבים מבית: מבחינתו - כשהתותחים רועמים, המוזה אינה שותקת. הוא בעמדת כוננות להיצמד לנושא שמסעיר את כולנו באותו שבוע - ואין זה פשוט.

אחימאיר אינו נרתע מלהשמיע את קולו ללא מורא - וניכר, כי האופוזיציה ברחובות ובתקשורת מעיקה וכואבת לו. דברי הנאצה וההסתה נגד ההנהגה הנמצאת בחזית - נראית כפגיעה ביכולתנו להיאבק, כבריחה מן הסולידיות. בעיני הכותב יש כוחות בעם הפועלים בדרך פלגנית, שיש בה להחליש אותנו בעת מבחן כה קשה מול אויבינו.

כתיבה מתוך פרספקטיבה היסטורית

המסות משמיעות קול של תזכורת ומוסר היסטורי. הכותב קורא לעם לשוב ולחזק את הזיקה לעברו העתיק בארץ - זיקה השזורה במקרא, בזיכרון הקולקטיבי ובהיסטוריה הארוכה של העם היהודי כאן. זוהי קריאה, שלא להתנתק מהשורשים העמוקים שניטעו בארץ, משום שהם מקור הלגיטימציה, שורש הזהות והחוסן הלאומי.

עם זאת, האיום אינו רק מקומי. המסות מזכירות כי מאבק הקיום היהודי מתנהל גם מול העולם הרחב: מול אנטישמיות מתמשכת המופנית כלפי יהודים בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט. לאירופה שעמדה על הדם בימי האופל של השואה, ניצב אחימאיר כנביא בשער, וכואב לו שההיסטוריה חוזרת. ישראל היא המגינה על המערב, וקולו של המחבר מציג את הצביעות של מנהיגי אירופה. מאמריו בנושא זה הן חומר חובה לכל מסבירי ישראל ברחבי העולם.

הכותב מבקש להזהיר מפני השאננות, ובנחישות אין קץ הוא קם לתבוע ערנות מתמדת למול כוחות המאיימים מבחוץ כמו מבפנים. כמי שהיה חייל מסור בשדה ההסברה הוא מצייר את תיאטרון השנאה של 'אירופה הנאורה' וסייעניה ברחבי העולם. קמפיין הרוע היום מוצג ללא כחל וסרק, זה המשך לזוועה הנאצית.

בעמוד 190 בפרק 'הסברה ולא התנצלות' אנו למדים על הכיוון הרצוי כדי להצליח מול מתקפת הקמפיינים נגדנו הן מבית, הן מבחוץ - וכאן יש גם התמקדות בהשחרת ישראל בעיתון 'הארץ' ולכך מקדיש אחימאיר פרק נפרד. שם הפרק מדבר בעד עצמו - 'בשירות האויב' - עמוד 95.

זה לא יומן מלחמה - זה זו מסה ציונית

כך הופך קובץ המסות למסמך רעיוני חד ומעורר מחשבה, המשקף את המציאות הישראלית על מורכבותה, ומציג קול לאומי נחוש המבקש לשמר את הרצף ההיסטורי ואת הזכות של העם היהודי לחיות בארצו בביטחון, בתחושת שייכות עמוקה לשורשים ולצדקת הדרך.

זה אולי נראה כיומן מלחמה, אבל יש לו ערך מעבר לתיעוד המאורעות הסוערים המטלטלים אותנו מאז שבעה באוקטובר. יש ערך לדברים מֵעבר ליום שבו נכתבו. אפשר לראות בהם מסה ציונית מאד, יומן שיש בו השקפת עולם. דף מצטרף לדף ויש לַמכלול ערך. יש כאן רשימות שהלב מחסיר פעימה בקריאת הדברים. אין לחדול מלהשמיע את הדברים שמרטיטים את הלב כנאום חוצב להבות. זה הקול שחסר לנו, ולמילים האלה - יש כוח לעם הקם כלביא, יש כוח למילים הנכונות האלה להפוך למכשיר חינוכי - ובד בבד זהו הנשק במאבק על קיומנו.

ליוסי אחימאיר זה ספר שלישי על מלחמת אוקטובר, ויש לו ניסיון וידע להעצים את ההבנה 'מאין באנו' - וגם 'לאן אנו הולכים': הדרך להיחלץ מן הקשיים. הקוראים נחשפים למבטו רחב האופקים. המשימה לא קלה: לכתוב בעת מלחמה, זה בוודאי לא דבר פשוט. יש קושי לרשום בעין הסערה. אחימאיר כתב את דבריו, ברעום התותחים, כשהספינה רועדת, כשהגלים המשיכו להציף אותנו במשברים.

שם הספר מעיד על ההיאחזות בכושר העמידה שלנו. 'עם כלביא'. קוראי הספר הזה חשים את הרוח הגדולה שסייעה לנו במבצע 'עם כלביא יקום'. דפיו הרוחשים של הספר הסוער לוקחים אותנו למסע, מבקשם לחשוף אותנו לדרך שבה ניצחנו במשך שנתיים אויבים וצירֵי רשע. דף אחר דף מגלה לנו את סודות ההתגברות על משברים - כהכנה לקראת המאבקים שעוד נכונו לנו בעתיד. רבים בעם צמאים למנגינת החזון ולנעימת הניצחון שטרם פגה בקרבנו.

ימי תש"ח היו ימים של התפעמות, של מאבק משותף, של אחוות אחים בחברה הישראלית. אחימאיר לא נטש את הרוח הטובה הזאת, את החלום הציוני האמיתי. כבן למשפחה לוחמת, הוא יודע להנחיל את האמיתות הציוניות שהיו נחלתנו במשך שנים והיו מקור אחיזתנו האיתנה.

מדובר בספר שממשיך את רוח תש"ח וכל דפיו נושאים את החזון הציוני: זו ההתגייסות של הכותב כנגד הקמים עלינו. אחימאיר קם בשם המחויבות לראות את טובת העם, את ההכרח למצוא נתיב להיחלץ ממערבולת הצרה הנוראה הזאת. הראייה של אחימאיר יודעת להתעלוֹת מעל 'ימי קטַנוֹת' ולהאיר לנו את המבט שמֵעבר. זו אכן כתיבה אמיצה בתחושת שליחות, ומי שקורא את הדברים חש את ההכרח להצטרף למאבק הזה, לָאמת הזאת. עוד לא אבדה תקוותנו. כמו אז, כמו תמיד, כלביא נקום.