רחל הייתה ציפור שונה

רחל הייתה עוף מוזר, או, אם לדייק - ציפור שונה, מיוחדת, יש שאמרו - משונה. התבקש למדוד אותה במה שהמשוררת יראת שם שמים זלדה מישקובסקי שניאורסון עליה השלום והקסם כינתה במילים "פעימות הדופק האחר". רחל לא התיישרה לפי שום פלס, היה לה סרגל נפרד, שלא מודד אלא אנשים כמוה. מתי מעט מאוד. נדירים.

רחל הייתה הכי יפה. היא שרה הכי יפה. די היה בשני מאפיינים חיצוניים אלה כדי להקל ראש בהתנהלותה. היא הייתה הדוגמה המוחשית של המילה - עצלתיים. דבר לא בער בה. לא כלום. היה לה עולם משלה וקצב משלה, אמות מידה אישיות. אטית, חולמנית, היא לא התיישבה עם שום תבנית. חיה מחוץ לכל הקופסאות המרובעות, אשר בתוכן ניהלנו, רובנו ככולנו, את סדר הימים שלנו, את שגרת חיי הנעורים שלנו.

אם אני זוכר (גילוי נאות: שכחן מופלג אנוכי) היא לא הכינה שיעורי בית, ואי הכנתם נסלחה לה. היה מותר לה. למה? ככה. יש דברים שלא ניתן להשיב עליהם גם אם וכאשר הם נשאלים. נושא זה היה אחד מהם.

והיא גם רקדה. לא סתם רקדה. היטיבה. הפליאה. היא הפכה את הרצפה למסלול המראה עשוי משי. על בהונותיה היא רקדה, לא בלט אלא ריקודים סלוניים, לפעמים קלאסיים. הכל בא לה בקלות. היא לא התאמצה להשיג דבר. בזה אחר זה נפלו לחיקה פירות ההילולים של החסד ושל ההשראה. היא הייתה עבורם כלי קיבול, שספג והכיל והטמיע. כלי קודש יחיד מסוגו.

לימים הכירה בחור אמריקני יפה וצנוע, נישאה לו, נסעה עמו לארץ רחוקה, שם היא חיה כבר עשרות שנים, והתגרשה ממנו. אין לה ילדים, והיא מתנדבת וחומלת, עודנה יפה כיופי ששיוו לה נעוריה. בת שבעים ושלוש בעוד ימים אחדים. בשעתו, חלקנו ילדות ונעורים, סודות משותפים, הלא אנחנו מכירים זה את זה מהסיר בבית הילדים.

שנינו היינו הצעירים ביותר בקבוצה. הוועדה הפדגוגית של המוסד החינוכי החליטה להשאיר אותנו שנה נוספת בכיתה ז' אף שלא הייתה, לכאורה, כל סיבה להשאיר אותנו בה. זו הייתה החלטה אומללה. בשנתון שבו למדנו פעם נוספת כיתה ז' לא היה, מלבדנו, אף לא תלמיד אחד מקיבוצנו. היינו שנינו, לבדנו.

בחופשים, בעוד תלמידים מקיבוצים אחרים, שהו בקיבוצם, אנחנו נותרנו לבדנו לישון במה שכונה אז "ביתן", בית ובו חמישה או שישה חדרי שינה. המוסד החינוכי כולו היה חשוך וריק, להוציא את שומר הלילה השכיר שדיבר אל העצים ואל הדשאים והבליח אור אל פינות חשוכות. נשארנו בחדרים הקבועים שלנו. אני בראשון, היא בחמישי. כל אחד ואחת מאיתנו רעד לבדו בחדרו. לא העלינו אפשרות לישון באותו חדר... לא היה לנו עם מי לחלוק את הפחד רק לשתף בו זה את זו. הפחד קישר בינינו. היינו שני סיבים שנשזרו לחוט.

אבל בסיום הלימודים, לאחר הגיוס והשחרור, נפרדו הדרכים. היא נסעה הרחק מכאן. לא שמרנו על קשר. אין לי הסבר מדוע הוא ניתק. אולי משום שהחיים הפליגו אותנו אל מקומות שונים, אל הים, הגלים, הכמיהה לחוף מבטחים, התהיות, החיפושים, העוגן הקושר אל הרציף, השורשים, הנדודים. מורכבים הם החיים.

לפעמים, אחרי כל השנים, אני חולם אותנו בימים ההם, שתי נפשות עדינות, כל אחד אפוף בפחד ובחושך מצרים, היא שרה ורוקדת לי בחלום ואני מתעורר ושואל, רחל, רחל, היכן את אחרי כל השנים.