ובא לציון לחוקר

ברור שחייבת לקום ועדת חקירה. אלא מה? השאלה היא, האם מטרתה להגיע לחקר האמת או לסמן מטרות מראש. הציבור הישראלי חכם מכל חרטומי ואשפי התקשורת הבטוחים שהם אוחזים באבן הפילוסופים וניחנו בראייה חודרת שבני תמותה אינם מסוגלים לה. רק הם יודעים מה האמת, שהרי אנחנו בעידן הפוסט-אמת, ואם נקשיב לדברי החוכמה ששרבטו כלאחר יד, תיאורנה עינינו ונדע ששקר נחלו אבותינו. איזו בדיחה עצובה.

ועדת חקירה ממלכתית כמופיע בחוק תעניק לשופט יצחק עמית את המנדט למנות את חבריה. די בזה כדי להבין את חוסר התוחלת שבה. האם יש נושא כלשהו על סדר היום של בית המשפט העליון, שיגיע לדיון בהרכב בראשות השופט עמית, שלא נדע את תוצאותיו בטרם נכתב פסק הדין? אכן, זה זמן רב שביהמ"ש העליון אינו נדרש לשלטון החוק אלא לשלטון המשפטנים. לשון החוק עבור השופטים היא מעין חומר שאפשר ללוש בהתאם לערכים ותפיסות מוקדמות.

לא לשון החוק קובעת אלא פרשנות השופט, גם אם היא הפוכה ב-180 מעלות מכוונתו המקורית של המחוקק. בסופו של תהליך, לא הרשות המחוקקת קובעת את החוק אלא הרשות השופטת הנוגסת עוד ועוד בסמכות הכנסת והממשלה. נסו להכניס לגבולות ברורים כלים כמו "מידתיות", "סבירות" ו"תכליתיות", ותעלו חרס בידכם; זה תלוי בשופט, במצב רוחו ובנטייתו הערכית והפוליטית.

שלוש רשויות הן. על שתיים - הכנסת והממשלה - מופעלים איזונים ובלמים באמצעות ביהמ"ש העליון. בלמים חסרי תקדים. אפילו חוק יסוד, שביהמ"ש העלה לדרגת החוקה שבדרך, הפך לחוק רגיל שאפשר לפסול, אם אינו תואם את סדר היום הערכי והפוליטי של השופטים. אולם מה יכול לבלום את עריצות הרשות השלישית, השופטת? חבריה אינם עומדים לבחירת הציבור, אי-אפשר להחליפם והגבולות בין חוק ומשפט לבין ערכים שנויים במחלוקת היטשטשו מזמן. בית המשפט הפך למחוקק על.

הניסיונות לאזן את הכוח המופרז של ביהמ"ש באמצעות פסקת התגברות או חקיקה חוזרת, באמצעות שינוי הרכב הוועדה לבחירת השופטים או בצמצום עילת הסבירות - נפסל על-ידי השופטים עצמם. גם העליונים הם בני תמותה, ולא יתנדבו לצמצם את כוחם מרצונם הטוב.

אחזור על שאלתי הקבועה: מה מונע מביהמ"ש לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? נכון לעכשיו, תיאורטית, השופטים יכולים לשנות את זהותה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל לאומיה. אין כיום שום מנגנון היכול לכפות עליהם לא לעשות זאת, למעט רצונם. זאת אנומליה המתאימה לתומכי האופוזיציה, אבל מי תוקע לידיהם שלעולם ביהמ"ש ישפוט לטובתם?

בעשורים האחרונים ירדה מידת האמון של הציבור בביהמ"ש העליון במידה ניכרת. המכון הישראלי לדמוקרטיה חד-סטרית הראה שמידת האמון בביהמ"ש עמדה בשנה שעברה על כ-41 אחוזים. אני חושד שאם נוסיף את אפקט השופט עמית, נגלה שמדובר באחוזים נמוכים עוד יותר. מכל מקום, אפילו לשיטת חסידיו הקנאים של ביהמ"ש מדובר בהרבה פחות ממחצית הציבור. האם תומכי ועדת החקירה הממלכתית מבינים שהיא לא תזכה לאמון הציבור אם שופטי העליון (אפילו השופט סולברג) ימנו את חבריה? מסתבר שכאשר שואלים זאת בסקרים, התמיכה בוועדה כזאת יורדת פלאים.

מה עושים במחלוקות עמוקות ומקוטבות? סומכים על הדמוקרטיה ורצון הבוחר שהוא הריבון שהסמיך את נציגיו בכנסת להחליט עבורו בשאלות גורליות. האפשרות היותר סבירה היא לשים את נציגי העם - קואליציה ואופוזיציה - בוועדת חקירה שווה בשווה, עם מנדט רחב ככל האפשר לחקור כל מה שירצו ועם סמכויות אכיפה דומות לאלו של ועדת החקירה הממלכתית. תומכי האופוזיציה יסמכו על נציגיהם שיגיעו לחקר האמת וכך תומכי הקואליציה, ובא לציון גואל, כלומר חוקר.