בעתירות שהוגשו נגד שר הביטחון ישראל כ"ץ, בבקשה לבטל את החלטתו לסגור את תחנת
גלי צה"ל, בחר נשיא בית המשפט העליון
יצחק עמית להימנע מהוצאת צו במעמד צד אחד. במקביל צירף להחלטתו "גילוי נאות" חריג, שתוכנו מעורר אכזבה וכעס, לפחות אצל החתום מטה.
בהחלטתו (23.12.25) כתב עמית:
-
"למען ניקיון הדעת, אקיים גילוי נאות ואציין כי בתי ואחד מעוזריי המשפטיים שירתו בגלי צה"ל לפני למעלה מעשור".
לכאורה, מדובר בהפגנת רגישות-יתר. קשר משפחתי ומקצועי רחוק, היסטורי, שאינו נוגע למציאות הנוכחית, ושספק אם היה מצית אצל משפטן טענה לעילת פסלות כלשהי. אולם דווקא כאן מתחדדת הבעיה האמיתית: לא הקפדה אתית מחמירה עומדת לנגד העין, אלא שימוש סלקטיבי ומניפולטיבי שעשה עמית במושג הפסלות - כזה שמופעל כאשר הדבר נוח, ונזנח כאשר הוא מחייב ריסון אמיתי של הכוח.
הציניות שבגילוי הנאות
הודעתו של הנשיא עמית בעניין גלי צה"ל אינה עומדת לבדה. היא נמסרת על-רקע חודשים שבהם נטל לידיו, מכוח מעמדו כנשיא, שורה של עתירות שבהן שאלת הפסלות אינה שולית אלא מהותית. כך, בעתירות שעסקו בהחלטת שר המשפטים
יריב לוין למנות את השופט (בדימ.)
אשר קולה לנציב תלונות על שופטים; בעתירות בעניין החלטת ה
ממשלה להדיח את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה; ובעתירות הנוגעות להחלטת השר לוין למנות את הנציב קולה ללוות את החקירה המשטרתית בפרשת הפצ"רית - פרשה שבה מעורבת היועמ"שית בהרב-מיארה, לרבות טענות למסירת הודעות כוזבות לבית המשפט העליון בפרשת חקירת הדלפת הסרטון לערוץ 12.
בכל אחת מן העתירות הללו מתקיים קשר מוסדי-אישי הדוק: היועמ"שית שמנעה וגנזה תלונות נגד הנשיא; ונציב תלונות על שופטים שבפניו תלויות ועומדות תלונות נגדו. כאן, בניגוד למקרה גלי צה"ל, לא נמסר גילוי נאות מהותי ולא נעשתה פסילה עצמית.
פסלות כעיקרון - או ככלי
הפער בין המקרים אינו מקרי. הוא יוצר רושם של זלזול באינטליגנציה של הציבור ובביקורת הציבורית. כאשר נשיא בית המשפט העליון מחמיר עד כדי אבסורד במקרה שאין בו כל חשש ממשי ל
ניגוד עניינים, אך נמנע מלהחיל את אותם סטנדרטים במקרים שבהם ניגוד העניינים המוסדי זועק, מתעורר חשד כבד לשימוש לרעה בכוח המשרה.
אין מדובר בשגיאה נקודתית או בשיקול דעת מוטעה. מדובר בדפוס עקבי. דפוס שבו מוסד הפסלות אינו נתפס כעקרון אתי מחייב, אלא ככלי טקטי המופעל באופן סלקטיבי. כאשר מדובר בעניינים שוליים או רחוקים - הנשיא עמית מפגין רגישות-יתר כמעט תיאטרלית; ואילו במקרים הרגישים באמת, הנוגעים ישירות למעמדו האישי, למבקריו המוסדיים ולגורמים שאמורים לפקח עליו - הוא בוחר להישאר בזירה בכפייה, ליטול לידיו את העתירות ואף להוביל את ההרכבים וההכרעות.
|
|
|
|
אחריות קולקטיבית - בג"ץ הדחת מיארה: חאלד כבוב, אלכס שטיין, דוד מינץ, יצחק עמית, נעם סולברג, עופר גרוסקופף, גילה כנפי-שטייניץ, 1.12.25 [צילום: חיים גולדברג/פלאש 90]
|
מה אומר החוק - חובת פסלות במקרה של נגיעה אישית
הדין הישראלי אינו מותיר עמימות באשר לחובת הפסלות של שופט מקום שבו מתקיימת נגיעה אישית, ישירה או מוסדית, או אף חשש למראית עין של משוא פנים.
סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע:
-
"שופט לא ישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
הפסיקה הבהירה כי המבחן הוא אובייקטיבי - כיצד ייראה הדבר בעיני הציבור הסביר. חובת השופט אינה רק לעשות משפט צדק, אלא גם להיראות כמי שעושה משפט צדק.
חומרת העניין - מינוי עצמי והיעדר כורח בל-יגונה
חובת הפסלות מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בנשיא בית המשפט העליון, וביתר שאת כאשר הנשיא ממנה עצמו לעמוד בראש ההרכב הדן בעתירות. אין מדובר בשיבוץ אקראי או באילוץ מוסדי, אלא בהחלטה יזומה של בעל הסמכות העליונה במערכת.
בענייננו, לא מתקיים כל הכרח אובייקטיבי. מלבד הנשיא עמית מכהנים בבית המשפט העליון עשרה שופטים נוספים, וכל אחד מהם יכול היה לעמוד בראש ההרכב בעתירות האמורות. כאשר אין כורח - הבחירה להישאר בזירה מחריפה את הפגם, בייחוד שעה שמדובר בעתירות הנוגעות לגורמים שטיפלו ו/או שמטפלים בתלונות אישיות וחמורות נגדו.
אחריות קולקטיבית מחייבת - חובת בלימה ולא הסכמה שבשתיקה
האחריות האתית אינה אישית בלבד. בדין ובאתיקה השיפוטית קיימת חובת בלימה אקטיבית. שתיקה, הימנעות או המשך השתתפות אינם ניטרליים; הם אימוץ בפועל של הפגם.
הרכב שיפוטי הוא גוף מוסדי אחד. החלטה אתית פסולה של ראש ההרכב, בידיעת חבריו וללא התנגדותם, מומרת לאחריות משותפת. בנסיבות אלה, ההשתתפות הפעילה והחתימה על פסקי הדין עלולות להקים שותפות לדבר עבירה אתית - ובנסיבות קיצון, לפי הנטען, אף שותפות לדבר עבירה אתית ו/או פלילית.
חומרת הדברים מתחדדת נוכח מהות התלונות הנטענות נגד הנשיא עמית: חשד לעבירות אתיות ואף פליליות הקשורות לאופן התנהלותו בנכסיו הפרטיים, וכן טענות להפרת חובת הפסלות בסדרה של הליכים שבהם היה לו עניין אישי כלפי בעל דין. מדובר בטענות הנוגעות לליבת חובת היושרה של שופט - וביתר שאת של נשיא בית המשפט העליון.
כאשר מדובר במשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, החובה אף מוגברת. ממנו מצפים לבלימה, לא לשתיקה. החתימה לצידו של הנשיא אינה פעולה טכנית אלא אקט מאשרר, המכתים את ההליך כולו.
החוק, האג’נדה ואמון הציבור
זהו קו אדום. לא משום שהתוצאה בהכרח שגויה, אלא משום שהתהליך נגוע. מערכת משפט אינה יכולה להרשות לעצמה נשיא המפעיל רגישות-יתר סלקטיבית. כך נשחק אמון הציבור, וכך מתערער הבסיס האתי שעליו נשענת הרשות השופטת כולה.
בנסיבות אלה אין פלא, כי נוסף למרבית חברי הקואליציה בראשות בנימין נתניהו שמפקפקים בקול-רם באמינותו של עמית ומביעים כפירה פומבית לעצם מעמדו כנשיא העליון - רבים וטובים מתנגדים להפקיד בידיו את בחירת הרכב ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר.
|
|