מה בין היועמ"שית מיארה לבין הנשיאה מרים נאור

בפרשת נוה-כרייף - כשהתביעה הייתה נחושה להגיע לחקר האמת ולהפליל את אפי נוה ואת אתי כרייף - אפילו נשיאת העליון דאז, מרים נאור (ז"ל), נדרשה למסור עדות פתוחה מתוקף תפקידה כחברה בוועדה לבחירת שופטים. למרות שלא היה שמץ של חשד כלפיה, היא התבקשה - כפי שצריך היה להיות - לפרט את הידוע לה בדבר השיחות והמהלכים שהובילו למינוי כרייף לשופטת.

בפרשת הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי - התמונה הפוכה לחלוטין: היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לא מזומנת לחקירה, למרות שמעורבותה ברורה מעבר לכל ספק. היא הייתה שותפה למסירת הודעות לבית המשפט העליון שהתבררו ככוזבות - עובדה שהובילה את העליון לקבוע כי קיימת מצידה מניעות לניהול החקירה.

מידע רב קושר את מיארה לפרשה - ובכל זאת, היא לא נחקרת, לא מוסרת גרסה ולו כדי לאושש את הטיעון שהפריחה לאוויר בהודעה לעיתונות לפיו לא ידעה ולא שמעה מאומה על פרשת ההדלפה והשקרים לבית המשפט העליון, ולא נדרשת לשום צעד שיביא לחקר האמת.

החובה לחקור כדבעי כדי להגיע לחקר האמת נרמסת כאן על-ידי המשטרה באופן בוטה. תיק החקירה נגד הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי נשאר חסר חוליה קריטית.

מרים נאור לא הייתה היחידה שהתבקשה לתת עדות מכוח תפקידה כנשיאה. קדם לה פרופ' אהרן ברק: במסגרת חקירת פרשת בראון-חברון בשנת 1997 נגבתה עדות מ-אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון.

העדות מברק נגבתה כעֵד בלבד, ולא כחשוד. החקירה עסקה במינוי רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה ובחשד לעסקה פוליטית בין ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לבין השר אריה דרעי.

ברק התבקש למסור עדות בשל פניות שקיבל ובהן התבקש, לפי הטענות, לתמוך או להשפיע על המינוי. עדותו נועדה להבהיר את תוכן הפניות, נסיבותיהן והאם הופעל עליו לחץ כלשהו. נגד ברק לא הועלתה כל טענה פלילית, והוא לא נכלל בין החשודים בפרשה

במקרה של מיארה, נוהגת המשטרה באופן שונה ופסול.

ניחוש מושכל - עדות מצד מיארה, גם אם לא באזהרה, עלולה להפעיל לחץ על תומר-ירושלמי ולגרום לה לחשוף את כל האמת, כולל שיחות שקיימה עם מיארה. וזה בדיוק מה שהמשטרה מנסה למנוע, מתוך שיקולים פסולים.

בקיצור - מגוננים על מיארה. בכל מחיר.