הרצוג, קח אחריות

אם יצחק הרצוג יקום ויאמר שאין בסמכותו לעסוק בחנינה לבנימין נתניהו, לא יקרה לו כמעט דבר. לא ייפתח נגדו הליך, לא יודח, לא יילקח ממנו הבית ברחוב הנשיא, ולא ייגרע שקל מתקציבו. הנשיאות בישראל אינה תפקיד פוליטי במובן המפלגתי, היא תפקיד מוסדי, ומכאן גם כוחו וגם חירותו. הוא יכול לבחור לא להיות הציר שעליו סובבת ההכרעה. מה שכן יקרה הוא שהמערכת כולה תאבד את מנגנון ה'עמעום' האחרון שלה.

כיום, עצם קיומה של אופציית חנינה יוצר ציפייה, דחייה, והקפאה. היא מאפשרת לראש הממשלה למשוך זמן, לבנות נרטיב של קורבן, ולהחזיק ציבור שלם במצב של המתנה נצחית.
כל עוד קיימת האפשרות הזאת, גם אם היא לא נאמרת בקול, היא משמשת עוגן פוליטי חזק, ומשפיע.

הרצוג מחזיק אפוא לא רק בסמכות פורמלית אלא בכוח סימבולי גדול. הוא האיש היחיד שיכול לומר למערכת כולה, המשפטית והפוליטית, אין מוצא צדדי, אין דלת אחורית, אין פתרון אלגנטי שיחלץ אדם אחד במחיר ריסוק הנורמה. ברגע שיאמר זאת, המשפט יחזור להיות משפט, והפוליטיקה תחזור להיות פוליטיקה. הן לא יתערבבו זו בזו באמצעות נשיא מתווך.

ומה יש לו להפסיד? כמעט כלום. הקדנציה שלו מובטחת, הפנסיה מובטחת, מעמדו הציבורי כבר מעוגן בהיסטוריה של המשפחה, אב נשיא, בן נשיא, שם שהוא כבר חלק מן האתוס. אין שום איום ממשי עליו. להפך, פרישה מוקדמת מתוך אמירה עקרונית תהפוך אותו לדמות חריגה, אולי היחידה בדור הזה, שבחרה לא להיות שבויה של מנגנון הכוח.

ולכן השאלה האמיתית היא לא למה הוא יעשה זאת, אלא למה הוא לא עושה זאת. מדוע אדם שאין עליו אקדח פוליטי, שאין עליו כתב אישום, שאין עליו בוחרים, מסכים להחזיק חצי עם במצב של המתנה מורעלת. מדוע הוא מוכן להיות נקודת המתח שעליה נמתח החבל.
אפשר לומר שהוא מאמין בפשרה, בגישור, בהרגעת רוחות. אבל יש רגעים בהיסטוריה שבהם פשרה אינה מרגיעה אלא מאריכה את הכאב. יש רגעים שבהם עצם הדחייה היא הפצע, והבלבול המתיש.

אם הרצוג יאמר היום, לא לי, לא בסמכותי, לא בתפקידי, הוא לא יפיל ממשלה, הוא לא יבטל משפט, הוא לא יפתור את המשבר. אבל הוא יעשה דבר אחד קריטי, הוא יחזיר את האחריות למקומה. לבית המשפט את המשפט, לכנסת את הפוליטיקה, ולציבור את האפשרות לבחור, בלי לחץ ומועקה מתמשכת. ואולי זה מה שהכי מפחיד. כי ברגע שאין נשיא החלטי כמוצא אחרון, אין יותר על מי להשליך את הבעיה. היא פשוט חוזרת אלינו. הרצוג, קבל החלטה שתפסיק את הבלבול והטירוף. יש לנו די.