לא כל ויכוח יעיל

יש משפט שמלווה אותי - לפני שנכנסים לוויכוח כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה אך מכרעת: האם האדם שמולי בוגר מספיק כדי להבין נקודת מבט שונה משלו? כי אם התשובה היא לא, השיחה כולה חסרת טעם מראש. בישראל של היום כמעט ואין נושא שאינו נגרר מייד לוויכוח מר, ובמיוחד כשמדובר ביחסים שבין דתיים לחילוניים, בוויכוחים על תרומה למדינה, על נשיאה בנטל, על מי נותן יותר ומי רק לוקח, כאשר כל צד בטוח שהוא זה שמחזיק את המדינה על כתפיו והאחרים הם הבעיה.

אבל ברוב המקרים אין כאן באמת שיח, אלא מפגש חזיתי בין עמדות מקובעות, שבו איש אינו מקשיב כדי להבין אלא רק כדי להגיב, לא כדי ללמוד אלא כדי לנצח, לא כדי לברר אמת מורכבת אלא כדי להוכיח שהצד השני טועה. וכאשר אדם סגור בתוך הפרספקטיבה שלו, לא משנה כמה עובדות נביא, כמה היגיון נפרוס או כמה נדבר בשקט ובכבוד, המילים שלנו יעוותו, יבוטלו או יידחו, לא מפני שאין בהן אמת אלא מפני שהאוזניים שמולנו מסרבות לשמוע מציאות שאינה תואמת את האמונה המוקדמת.

יש הבדל עמוק בין דיון בריא לבין ויכוח חסר תועלת: דיון אמיתי מתקיים רק בין אנשים שמסוגלים להכיר בכך שגם לצד השני יש תרומה, אחריות, כאב וסיפור, גם אם הם עצמם אינם מסכימים עם אורח חייו או עם בחירותיו. האמת הפשוטה והלא נוחה היא שאין מדינה בלי חיילים ואין מדינה בלי מורים ואין מדינה בלי רופאים ואין מדינה בלי עובדים ואין מדינה בלי לומדים ואין מדינה בלי מתנדבים ואין מדינה בלי ערבות הדדית בסיסית שמחזיקה חברה גם כשאין הסכמה.

הבעיה האמיתית איננה דתיים מול חילוניים, אלא חוסר בגרות אזרחית, חוסר יכולת לראות את התמונה הרחבה ולהבין שמדינה אינה נבנית מתחרות מתמדת על קרדיט אלא משותפות מורכבת, רועשת ולעיתים מתסכלת, אך הכרחית. בגרות איננה היכולת לנצח בוויכוח או לצבור לייקים, אלא הידיעה מתי ויכוח אינו שווה את האנרגיה שהוא גובה, מתי הוא רק שוחק, מקטב ומרחיק אותנו זה מזה ומעצמנו.

השלווה הפנימית שלנו, והעתיד של המדינה הזאת, חשובים הרבה יותר מלהוכיח צדק למי שכבר החליט מראש שלא להקשיב. ואם יש משהו שישראל זקוקה לו היום, יותר מכל סיסמה או עימות, זו הקשבה אמיצה, ענווה אזרחית, וההבנה שאף צד לא מחזיק באמת כולה, אבל כולנו מחזיקים יחד את המדינה.