מעט חסד

פעם, לאחר ששוחררו למעלה מאלף מחבלים עם דם על הידים עבור חיל ישראלי אחד, גלעד שליט, שלא ידענו עד הרגע האחרון, ובמשך חמש שנים עד אותו רגע אם הוא בחיים והיכן הוא מוחזק (יצא שהוא היה בעזה, בחיים ובתנאים טובים) הוחלט לקבוע מנגנון לגבי החזרת שבויים. ידענו שבשעת אמת, לא נוכל לעמוד בלחצים מבית, שכן "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל את העולם כולו." לא שיערנו לעצמנו תרחיש בו יוחזקו מאות בשבי, וסרבנו להעלות על דעתנו עד כמה אכזריים ובלתי אנושיים אותם שובים יכולים להיות.

ידענו גם ידענו את המחיר הכבד שנהיה מוכנים לשלם, משוואות ויחסים אבסורדים לחלוטין, ואפילו הקמנו מנגנונים כדי להגן נגד חטיפת ישראלים ובראשם נוהל חניבעל. אלא שהיצר של ריצוי העולם גבר על צורך ההישרדות, וכך בשבעה באוקטובר ובשנתיים מאז, נראה שמי שמנהל את המערכה הם סרבני השירות, מגיני ה"דמוקרטיה" וסוגדי החוק שהוא מעל הכל. אוי למדינה שזה גורלה; שהפקידה אותו בידי פרקליטים, עורכי דין ושופטים.

האויב מבין אותנו כה היטב ושיחק בנו ללא סוף. הגדיל הוא לעשות בטקסי השחרור, ימח שם המארגנים והמוציאים לפועל. מדינת ישראל עדין לא גבתה מהם מחיר, שכן אנחנו עדיין מלקקים את הפצעים, ואלו עמוקים וכואבים. איזה פצעים תשאלו? הרי בנימין נתניהו אשם בכל, כאילו הוא חטף, הוא שהחזיק בשבי, הוא שסרב לשחרר, הוא שהתדיין ושיחק איתנו בעוד הוא מענה ואונס ורוצח את השבויים בידיו. היתכן? הלא נתניהו הוא זה שאחיו נפל בדיוק לפני 50 שנה בעת מבצע שחרור חטופים אחרים, ביבשת אפריקה הרחוקה. אותו נתניהו הוא ראש הממשלה ששירת תקופה ארוכה ביותר מכל ראשי הממשלה מקום המדינה. אותו מנהיג שגורל האומה על כתפיו, ושיגבה מחיר כואב מיד המרצחים שטבחו בנו ללא רחם.

השבוע התבשרנו שאחד מפדויי השבי כמעט והלך מכות עם בן זוגה של זמרת מפורסמת. הם היו בכניסה למועדון, היא הזמינה את אותו פדוי שבי להצטרף למסיבה פרטית, אך היא לא אחזה בידו וליוותה אותו לאירוע. מסתבר שבין הכניסה לבין האולם בו הייתה המסיבה, התנהל דין ודברים בין אותו פדוי שבי לבין בן הזוג, והנה המשטרה הגיעה, וזה מאשים את זה בתקיפה, ויש חקירה והחדשות מלאות בתיאורים מזוויעים שעיקרם מלחמת אחים על סתם - על-כניסה למועדון, למסיבה. אילו רק אותו פדוי שבי וחברו היה נשארים בבית והולכים לישון, היה נחסך מהם ומאתנו המחזה המגעיל בו הם היו מעורבים. (ואפילו אם הם צודקים ולא אשמים, אולי היו מראים מידת הרחמים ומתייחסים בגדלות נפש לזולת - אפילו אם זה פגע בנימי רגשותיהם העדינים ביותר.)

עד שהפרטים יתבהרו, בכדי שלא נשפוט את בן הזוג למוות מיידי בעינויים (כבר צלבו אותו רק בשל שמו - דיויד ביטון), למדנו שהוא שירת מאות ימי מילואים מהלך השנתיים האחרונות. והנה פורסם גם שם פדוי השבי, ומשום מה לא הופתענו. זו לא הפעם הראשונה שהוא דורש יחס מיוחד ומאיים או משתולל אם הוא לא מקבל אותו. "מגיע לו". עד שהוא מתפכח ומבין את גועל הנפש הגלום בציפיה הזו והרגשת הקבס שכולנו מרגישים. בעבר הוא כבר התנצל, ואף נשא דברים יפים, אך נראה שהוא לא יכול לעצור בעצמו. אמו שכה חרדה לשלומו ניסתה להסביר ("אלו ששבו עוברים סערות מבפנים"), אך משהו לא מסתדר, ההתנהגות חוזרת על עצמה, וכל פעם העימות גבר ועוצמתו גדלה. מסתבר שאסור להשאיר אותו לבדו.

איני שופט את רום לכף החובה. אך אסור לתת לאדם חולה לצאת מהמחלקה הסגורה בה הוא נמצא, בה הוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר, המסור ביותר, האוהב ומחבק ביותר, ואז להאשים אחרים. המעניין הוא שהוא לא פדוי השבי היחיד, אך כששומעים על עוד אירוע, משום מה דוקא השם שלו משתרבב, עד שתבוא ההתנצלות. ייתכן שלא בטוח עבורו לצאת החוצה, שהוא לא התאושש מספיק. נאחל לו החלמה מהירה ושידע להתמודד עם הכעס העצור, העצום, שמאיים לכלותו מבפנים וכך הוא משחרר מקצתו על אחרים ועל כולנו.

לפני שמונים שנה הגיעו ארצה פדויי שבי אחרים - ניצולי השואה. חלקם הגיעו בדרך לא דרך טרם קום המדינה, אחרים הגיעו אחרי קום המדינה. הם לא דיברו על הזוועות אותן עברו, על בני קהילותיהם שנכחדו עד דוק, בני משפחותיהם שאינם יותר. איש לא עזר להם. גם לא ידעו איך. בכסף שגרמניה שילמה כפיצויים השתמשה המדינה - הכסף היה נחוץ לה.

איך בכל זאת התמודדו ניצולי השואה? רובם לא דיברו על שעבר עליהם עד סוף ימיהם. ברבות השנים, כשהגיעו לשנות השמונים והתשעים לחייהם, זכרונות העבר התגברו וגרמו לחוליים שונים שניתן לקשר לילדותם העשוקה או שנות נעוריהם במחנות, ביערות או במחבוא. ניצולי השואה שחיו בארץ עוד זכו - לאחר שנים - לעזרה בתרופות, בארנונה ועוד, כשהמאפיין העיקרי הוא שנדרשת חתימת רופא המאשרת את החוליים שלהם והקשר-לא-קשר לעבר הרחוק. הדבר הפך לכמעט אוטומטי בארץ, אך אלו שבחו"ל לא נכללים, ושם יש ועדת תביעות שעיקרה הפקידונים העובדים, תנאיהם, רווחתם והוצאות כספיות על דברים שאין בינם ובין ניצולי שואה ולו קליפת שום. לדוגמה, בניין עזרה לדיור לכל נזקק באשר הוא, בו ביקרתי בירושלים. רעיון יפה, אך יש ניצולים שהכסף יועד עבורם, והם רעבים לפת לחם, זקוקים לתרופות או לעזרה וקצת תשומת לב. מעט מהניצולים עוד בחיים, והכסף שיועד עבורם מבוזבז.

ניצולי השואה לא הוקפו ברופאים למיניהם, וגם לא קיבלו עזרה כספית לכל חייהם, כך שהם לא יצטרכו לעבוד בכלל. הם לא דרשו דבר. הם לא ציפו לדבר. הם היו אסירי תודה לכך שיש להם מדינה, מדינת ישראל, מדינת היהודים. לא מדינה "דמוקרטית" לא זכויות. עצם הקיום שהם לא לקחו כדבר מובן מאליו כלל ועיקר. הם שירתו בסדיר ובמילואים, והמשיכו להקים בתים בישראל ולתרום ככל יכולתם. עבורם זה היה תמיד "מה ניתן לעשות עבור המדינה והכלל", לא לאיזו מסיבה או לאיזה אירוע מאוד מתוקשר הם יוכלו להכנס כאורחי כבוד וכולם ישתחוו בפניהם.

אנחנו מאוד רגישים גם ככה. כשפדוית שבי נכנסה לחנות וביקשה להשתמש בשירותים ונענתה בסירוב, המונים צבאו על המקום ואיימו על המשך קיומו. איני חושב שזה היה נגד פדוית השבי, נהפוך הוא - היא זכתה לאותו יחס בדיוק שלו "זוכה" כל אדם מהרחוב: "לא אינך יכול!" אולי דווקא מקרים מאוד מתוקשרים אלו תפקידם להציג מראה בפנינו ולהזכיר: צריך להשתדל להתנהג יפה יותר כל הזמן, ולא משנה מי עומד בפניך. תחשוב תמיד שאתה בצד השני, ונסה להתנהג בדיוק בצורה שהיית רוצה שיתייחסו אליך. אם היינו עושים זאת, הרי שהיה לכולנו טוב יותר ועתידנו היה מובטח. אך אנחנו מעדיפים להלחם על שטויות, על נהנתנות של רגע, במקום להבליג, לחייך ולהגיד, "אתה יודע מה, אתה צודק" ולפנות לחבר שאיתו באת ולהגיד "כבר מאוחר, אנחנו באמת צריכים לחזור הביתה." אותו בן זוג היה מספר זאת לחברתו המאד מפורסמת, והיא כבר הייתה דואגת להופיע למחרת בבוקר למפתן מגוריך ואולי הייתה מתפתחת חברות מופלאה בינך לבינם.

נראה לי שאלו לא פדויי השבי כי אם התרבות הרווחת בה צריך להתמקד ואותה צריך לנסות לשנות, להטיב. ראו, בארה"ב המצב גרוע בהרבה. אם בין רום לבין דיוויד זה תקף את זה, הרי שבאותו זמן בדיוק, בבורלי הילס שבעיר המלאכים היה דין ודברים גם בין שני בחורים, ואחד פשוט דרס את השני כשמכוניתו גוררת את הגוף שעדין פרפר בחיים (והוכרז על מותו יותר מאוחר). פה אומרים את הדבר הלא נכון, או משהו שלא מוצא חן בעיני האחר, ודינך מוות. אני נזכר בכמה אירועים בארץ בהם אבא צעיר ירד לבקש מקבוצת נערים שיהיו בשקט, כי אמצע הלילה ואנשים ישנים וצריכים לקום לעבודה עוד כמה שעות. התגובה: אותו אבא נדקר, וכך גם שני וגם שלישי. המלצה למי שחי או מבקר בארץ: אל תעזו לצאת בעצמכם - התקשרו למשטרה, אם חייכם יקרים לכם.

אני חושב על אותם ניצולי שואה שלא חיפשו אור זרקורים וכבוד, לא דרשו דבר חוץ מאשר מעצמם. רום ברסלבסקי - אומנם איש מאיתנו לא יכול להפנים את שעברת, וכמוך 254 אחרים, אך חזרת בחיים - אחד לא מני רבים - ואתה מוקף במשפחה וחברים ומדינה שלמה שמנסים לעזור לך לחזור לחיים בבטחה ולשמור על שפיות הדעת. זכור זאת, ואפילו אם בן זוג של זמרת מפורסמת לא היה נחמד אליך, זכה אותו מחמת הספק. הוא ודאי עשה את שלו - גם בעבורך, כך שתחזור - ותמיד טוב להראות מעט חסד, התאפקות, סבלנות ואפילו אסירות תודה. אתה זה שתצא נשכר.