במשך קרוב לעשור, מקובל היה להניח שנסיונותיה של ארה"ב לשנות משטרים הסתיימו באסונות: אפגניסטן, עירק, לוב. מה שברור הוא, שהרבה יותר קל לדבר על שינוי משטר מאשר לבצע אותו, וחייבת להיות תוכנית ליום שאחרי סילוק המשטר הנוכחי. אולי החשוב ביותר: וושינגטון חייבת להבחין בין שינוי משטר המחייב תגובה לבין כזה שהיא יוזמת – כותב הדיפלומט הוותיק ומי שהיה נשיא המועצה ליחסי חוץ, ריצ'ארד האס, ב-Foreign Affairs.
שינוי משטר יכול לבוא לידי ביטוי במספר צורות. אפשר להתניעו מבפנים, מבחוץ או בשילוב שלהם. כאשר הוא בא מבחוץ, לעיתים קרובות מתלווה אליו הקמת אומה – מאמץ ממוקד ליצור את החלופה המועדפת. הדוגמה המוצלחת ביותר היא גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, אשר הפכו לדמוקרטיות למופת ומעצמות כלכליות.
במקביל, ארה"ב דחתה הצעות לפעול להפלת המשטר הסובייטי והעדיפה כרסום איטי שלו; בסופו של דבר הוא נפל כתוצאה מלחץ פנימי. ארה"ב ניסתה להפיל משטרים אחרים בזמן המלחמה הקרה; הכישלון המפורסם ביותר היה במפרץ החזירים בקובה בשנת 1961.
בשנת 1989 פלשה ארה"ב, תחת
ג'ורג' בוש האב, לפנמה והפילה את משטרו של סוחר הסמים מנואל נורייגה. אבל בניגוד ללכידתו של ניקולס מדורו בוונצואלה, בוש הגיב להריגת חיילים אמריקנים בפנמה ולחשש שיסכן אחרים באזור תעלת פנמה. גיירמו אנדארה ניצח בבחירות והחליף את נורייגה, אבל חשוב לזכור שבאותה עת היו בפנמה 25,000 חיילים אמריקנים. שטחה ואוכלוסייתה של פנמה הן עשירית מאלה של ונצואלה, והצבא היה חלש ורבים מאנשיו התנגדו לנורייגה.
שינוי הממשל בפנמה לא היה קל וזול, מזכיר האס. לארה"ב היו מאות אבידות, כולל 23 חיילים הרוגים. לכידתו של נורייגה הייתה קשה והמבצע הציג את האתגרים הצבאיים הכרוכים בפעולה בעומק מדינה אחת, אפילו אם היא קטנה ומוכרת ודי ידידותית כמו פנמה. כל אלו גרמו לממשל בוש לחשוש מפני פרויקטים כאלה. הרמטכ"ל דאז, קולין פאואל, הדגיש שוב ושוב: שינוי משטר אינו משימה צבאית; הצבא יודע להרוס, לא לבנות. זו הסיבה שבמלחמה עם עירק ב-1991, ממשל בוש נמנע מכיבוש בגדד.
|
|
|
|
 קדאפי. אל תפיל משטר בלי לדעת מי יבוא במקומו [צילום: אנדרו מדיצ'יני/AP]
|
זהירות זו התפוגגה עם הזמן, ולאחר 9/11 הצטרפו ה-CIA וצבא ארה"ב לשבטים אפגניים במטרה להפיל את משטר הטליבאן. ארה"ב מילאה תפקיד מרכזי בהקמת הממשלה החלופית, בשיקום המדינה, בבניית הצבא, בחינוך הנערות והנשים ועוד. היה זה מקרה קלאסי של בניית אומה. אולם, תחיית הטליבאן, שחיתות הממשלה והפילוג בחברה – ולאחר 20 שנה,2,000 הרוגים והוצאה של טריליוני דולרים – גרמו לארה"ב להחזיר למעשה את אפגניסטן לידי הארגון.
עירק היא דוגמה כאובה נוספת. ממשלו של ג'ורג' בוש הבן לקה באופטימיות יתר כאשר סבר שניתן להעביר לדמוקרטיה חברה מפולגת עמוקות שנשלטה שנים בידי רודן אכזרי. הוא התעלם מהקלות בה עלול משחרר המתקבל בתשואות להפוך לכובש בלתי רצוי. הוא יצר חלל ריק כאשר פירק את הצבא והחרים את יוצאי ממשל סדאם חוסיין. עם זאת, נכון להיום עירק היא מדינה מתפקדת עם מערכת דמוקרטית סבירה – אבל רק לאחר מערכה קשה נגד דאעש.
ההתערבות בלוב ב-2011 היא שיעור מאלף אחר: אל תפיל משטר בלי לדעת מה יבוא במקומו. ממשל ברק אובמה עשה מעט מדי לאחר הפלתו של מועמר קדאפי, וכיום לוב היא מדינה מפורקת וכושלת. חילופי משטר עלולים להרע עוד יותר את המצב, או להותיר אותו גרוע אך בצורה אחרת.
ניתן היה לחשוב שאחרי כל אלו, וושינגטון תתרחק זמן רב משינויי משטר. אבל בפועל, מציין האס, ממשל דונלד טראמפ מעורב לפחות בשלוש זירות כאלה – ונצואלה, עזה ואירן – עם פוטנציאל לרביעית (קובה). ונצואלה מושכת את מירב תשומת הלב, למרות שבאופן אירוני טראמפ אינו חותר – לפחות כרגע – לשינוי משטר. הוא עושה בדיוק את ההפך ממה שעשו האב והבן בוש בעירק ובפנמה: אין חיילים בשטח, אין פירוק של הצבא המקומי, אין פיטורים נרחבים של אנשי ממשל מדורו, אין הצבתו של מי שניצח כחוק בבחירות.
|
|
|
|
|
 מדורו. לא החלפת משטר אלא החלפת שלטון [צילום: שימוש לפי סעיף 27א]
|
מה שכן התרחש בוונצואלה הוא החלפת שלטון – סגנית הנשיא דלסי רודריגז החליפה את מדורו – ודרישה של טראמפ להעניק לחברות אמריקניות שליטה על הנפט המקומי. טראמפ גם לוחץ על ונצואלה להתרחק מסין, קובה, אירן ורוסיה. הוא לא הבהיר מהן מטרותיו במדינה ולא ידוע מה יקרה אם דרישותיו שם לא ייענו. טראמפ יתקשה להשיג את היתרונות הגלומים בשינוי משטר מבלי לשנות את המשטר, סבור האס. דרך חכמה יותר תהיה להתנות סיוע אמריקני בשינויי המדיניות המבוקשים, כולל שילוב נציגי האופוזיציה.
בעזה, חמאס נחלש משמעותית מבחינה צבאית, אך עודנו חזק יותר מכל גורם אחר. ישראל אינה מצליחה להפיל אותו משום שאינה מציעה חלופה, ובנסיבות אלו סביר להניח שהשלטון לא יתחלף. לדעת האס, ממשל טראמפ יפעל בתבונה אם ישקול שוב את תמיכתו הבלתי-מסויגת בגישה הישראלית.
אירן היא מקרה מעניין. המהפכה האיסלאמית הצליחה ב-1979 בשל לחצים פנימיים, כאשר כוחות הביטחון שוב לא היו מוכנים להגן על משטר השאה, וממשל ג'ימי קרטר פעל בצורה הססנית ובלתי עקבית. כיום המשטר נתון ללחץ מלמטה, בעיקר בשל המשבר הכלכלי המתודלק בידי העיצומים שמובילה ארה"ב. המשטר מגיב באלימות רבה וכבר חצה את הקו האדום שהציב טראמפ, אך עד כה – ללא תגובה מצד וושינגטון.
שינוי משטר יתקבל בברכה בידי רוב האירנים ורבות משכנותיה. ייתכן שהתקפות אמריקניות על יעדים הקשורים לצבא ולמשטר אנשי הדת יגבירו את הסיכוי שהמשטר יפול, אך גם עלולות להצית תגובה לאומנית. הן גם עלולות להגביר את ההתנגשויות הפנימיות ואת הסכנה למתנגדי המשטר, בלא יכולת אמריקנית ישירה להגן עליהם.
האס מדגיש, כי כלל לא ברור האם שינוי משטר אכן עומד להתחולל ומה יבוא במקומו. עם זאת, וושינגטון תנהג בחוכמה אם תכריז כבר כעת שתפחית את העיצומים עם אירן תפסיק את תוכניתה הגרעינית, את הפעלת שלוחיה האלימים באזור ואת דיכוי תושביה. הכרזה כזאת עשויה לזרז את החלפת המשטר.
|
|
|
|
|
 סדאם. ארה"ב הפילה אותו אך יצרה חלל ריק [צילום: AP]
|
|
בחודשים הקרובים יהיה על ארה"ב להבחין בין תגובה לשינוי משטר לבין דחיפה לשינוי ממשל, במיוחד אם הדבר יתחולל באירן ובקובה. השאלה תהיה כיצד להשתמש בצורה מיטבית בכלים מסורתיים של מדיניות חוץ כדי להשפיע על התוצאה. הדרך הטובה ביותר, סבור האס, היא להציע סיוע כלכלי משמעותי אם יתמלאו תנאים מוגדרים; באירן עליה להיות ערוכה גם לספק סיוע לאופוזיציה ולפעול להחלשת המשטר.
דחיפה לשינוי משטר היא דבר שונה לחלוטין, ויש לעשות זאת רק לעיתים רחוקות ורק לאחר מתן תשובות לשורה של שאלות. האם הדבר אפשרי? האם ארה"ב מצויה במצב לסייע, בהינתן עדיפויות אחרות? האם יהיו חלופות פוליטיות עדיפות וממשיות? האם ארה"ב מוכנה להתערבות ממושכת ויקרה? האם זו תהיה התערבות החלטית שתתקבל בעין יפה?
רק לעיתים רחוקות התשובות לשאלות אלו הן חיוביות, ולכן על ארה"ב להתמקד יותר בתגובה ובסיוע לשינויי משטר. הבשורה הטובה היא, מסיים האס, שההזדמנויות לסיועים מרחיקי לכת במדיניות ואפילו במשטרים עשויות להיות בטווח נגיעה, אם ארה"ב תפעל בצורה מחושבת ונחושה.
|
|
|
News1
| תגובות
מלחמת התקומה
הפגנה בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית [צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90]
עבאס. זכות השיבה [צילום: פלאש 90]
רון שרף [צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90]
הרצוג. הדמוקרטיה - חלק מהדנ"א של ישראל [צילום: טל גל/פלאש 90]
הטבח בקיבוץ בארי [צילום: חיים גולדברג/פלאש 90]
תפוס כינוי יחודי
גוש האופוזיציה מתמלא במפלגות אווירה ובחיבורים אבסורדיים 
