שיתוף קהל - פסל - ניקי דה סן פאל

הוא שוכן על גבי גבעה, ליד גן הרפתקאות עשוי קורת עץ, שם ניצבות 14 חיות בהן משולבים אותיות, סמלים, קטעי מראות, חרסינות, אבנים צבעוניות וציורים בסגנון ה"יוגנט סטיל". בתוך גופן ישנם פתחים המאפשרים לילדים התקרבות ומישוש החומרים השונים, ולנסות לקרוא את הכתוב ולהבין את הסמלים.

סוג זה של אומנות חובקת, ידידותית ומכילה שונה מיצירות פיסול אחרות. כאן הפתחים שבתוכן מזמינים לעלות, לטפס ולגעת בעוד לעומת רוב המקרים בהם בדרך כלל נוצר מרחק וניכור בין היצירה למתבונן. המשותף בין הפסלים המוצבים בשני האתרים הוא שבירת המחיצות בין היצירה לבין הקהל.

לאומנית תפקיד נכבד בהתפתחות ה"הפנינג", כחלק מהצורות האומנותיות והיא דוגלת במעורבות של האומנות בחיים. יצירותיה גדולות הממדים צובעות את הסביבות בארצות שונות בהן הן מוצבות. לדבריה: " החיים אינם אף פעם מה שמתארים שיהיו. הם מפתיעים אותך, הם מדהימים אותך וגורמים לך לצחוק ולבכות, כאשר אינך מצפה לזה."

חלק גדול מעבודותיה הפיסוליות קשור לנושא הפמינזם וגוף האישה. כפמיניסטית מוצהרת היא נלחמת למען זכויותיהן של הנשים לשליטה על גופן. היא יוצרת נשים גדולות ממדים, המכונות פסלי " אימא אדמה" או "ננות". ניקי דה סן פאל היא פמיניסטית החוזרת ומדגישה את כוחה של האישה וחשיבותה בתהליך הפריון. פסליה מהדהדים בדרך כלל פסלי צלמיות פריון פרהיסטוריות.

הנשים צבועות בצבעים עזים ומדגשים בהם החזה, הירכיים, הטבור ואיבר המין, ולעיתים היא משאירה פתח לצופים ל"חזרה אל הרחם". בפסליה המונומנטליים היא בוחנת ומעריכה מחדש את הדואליות בהתייחסות לגוף הנשי ותפקידיו. מצד אחד היא מדגישה בצורה מוגזמת את הדרך המקובלת להתייחסות אל נשים כאל אובייקטים מיניים או כמכונות פריון, ומאידך-גיסא, דמויותיה מקרינות כוח ועוצמה ומדגישות את התפקיד החשוב שיש לנשים בקיום החיים.

במשך שנות עבודתה היא הפכה מפלצות וחיות לצורות ארכיטקטוניות, המוצבות בבתי ספר, גני חיות וככרות ציבוריות. מבחינה סגנונית ניכרת השפעתם של ארכיטקטים דגולים כמו: אנטוניו גאודי בספרדי ופרנק לויד רייט האמריקני. שני יוצרים אלה השכילו לשלב את דמיונם היוצר וליצור בניינים אורגניים זורמים, בשלבם חומרים יומיומיים ודמיון. כמו יצורים מאגדות ילדים ניצבים פסליה ומאפשרים למבקרים לגעת בהם, להיכנס לתוכם ולעלות עליהם.

בארצות הברית ידועה עבודותה "אל השמש", שניצבת בקמפוס של אוניברסיטה ומשמשת את הסטודנטים כרקע לפעילויות רציניות והיתוליות כאחד. היא מופיעה כסמל הקמפוס על ספלים, חולצות וכו'. זוהי ציפור בגובה של כשבעה מטרים, המתנשאת מעל קשת עשויה בטון בגובה של שבעה וחצי מטרים.

במשך יותר מעשרים שנה גרה ליד פריס. בארה"ב התגוררה בשנותיה האחרונות בעיר סנט דייגו, עיר בה גרה גם בשנים 1951-1933 ובשנות השישים. בפריס יצרה יחד עם האומן השוויצרי הידוע טינגלי, ששה עשר פסלים נפרדים בהשראת המלחין איגור סטרווינסקי. המכלול נמצא במזרקה הממוקמת בפריס, ליד מרכז ז'ורז' פומפידו ומעל האגף התת-קרקעי של המחלקה למוזיקה. בין הפסלים דמויות נשים, לבבות, פיל המתיז מים מחדקו וציפורי שמש.

בצפון איטליה היא הקימה פרק של פסלי ענק המבוססים על דמויות מקלפי טארוט. גם שם כמו בעבודות בירושלים משולבים קרמיקות, אבנים וחלוקי מראות וניתן להיכנס אליהם. אחד מהפסלים משמש למגורים. מלבד העבודות הגדולות יוצרת האמנית גם פסלי נשים קטני ממדים. הפסלים עשויים בד"כ מחימר צבוע ו/או מזוגג. לעיתים משולבים בהם נחשים. גם בהם ניתן לראות את תרומתה הייחודית וחוש ההומור שלה.