850 ימים נמחקו כאילו כלום

850 ימים של כאב, עצב, צער, אובדן, דמעות, נעלמו כלא היו. זהו. הסתיים. אפשר להפנות גב ולצעוד קדימה. מי שלא יצטרף, רק יפסיד. אנחנו בעידן חדש. אל תנסו בכלל להשוות. מה שהיה, היה. זה שייך להיסטוריה שקיימת מיליוני שנים. אבל פנינו לעתיד. ותאמינו, העתיד יהיה הרבה יותר ורוד ממה שניתן לחשוב, ואפילו לחלום. אתם אפילו לא תרגישו כיצד הדברים משתנים. הם פשוט ישתנו, לא בתהליך, אלא בהבזק ברק. ו'זה יבוא', כמו שאומר השיר של עידן רייכל: "זה יבוא, בלי שנרגיש, בלי הכנה, אולי אפילו זה כאן..." אל תנסו להילחם, תצטרפו מדעת ולא מהכרח. זה יגרום לכם להבין שכל השינוי הוא רק לטובתכם. "רק אותה אני רואה לנגד עיני, את טובתכם..." אמר מי שאמר.

אבל דווקא כאן מתרחש המהלך המסוכן ביותר. לא במחיקה עצמה, אלא בנרמול שלה. ברגע שבו ניתן לומר בקול רגוע, כמעט משכנע, ש-850 ימים פשוט נמחקו, לא כטראומה שיש להתמודד איתה אלא כקובץ ישן שנזרק לפח, נוצר רגע חדש בתודעה הקולקטיבית. לא רגע של ריפוי, אלא רגע של ניתוק. כאב שאינו מעובד אינו נעלם, הוא רק מאבד שפה. וכשאין שפה, אין גם אחריות.

ההבטחה לעתיד ורוד, מהיר, כזה שמגיע "בהבזק ברק", נשענת על עייפות עמוקה. על רצון אמיתי להפסיק לזכור, להפסיק לשאול, להפסיק לשאת. זה אינו חזון, אלא הצעה מפתה להניח את המשקל. להצטרף בלי להבין, להסכים בלי לבחון, לוותר על המאמץ האזרחי לטובת תחושת הקלה רגעית. ההיסטוריה, כך נאמר לנו, היא רק רעש רקע. מי שמתעקש להישאר בה, נתפס כמעכב, כמי שלא מבין את הרוח החדשה.

אלא ששינויים שאינם נחווים כתהליך, אלא כהתרחשות פתאומית, אינם באמת שינוי. הם החלפת תפאורה. ההבטחה שלא "תרגישו" את המעבר אינה סימן לחמלה, אלא לאובדן רגישות. חברה בריאה מרגישה שינוי, מתווכחת עליו, משלמת עליו מחיר, ולומדת ממנו. חברה שמדלגת מעל התחושות, מגלה בדיעבד שהן לא נעלמו, אלא חזרו בצורות קשות יותר.
וכאן מתגלה הפער בין "טובתכם" לבין טובת הציבור. מי שמבקש שתצטרפו "מדעת", אך מוותר מראש על שיח, ביקורת וזיכרון, אינו מבקש שותפות, אלא ציות מרצון. זהו כוח רך, מחויך, כזה שאינו זקוק לאיומים. הוא רק מציע עתיד, ומבקש שתאמינו לו, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר לשאול: "מה בדיוק הושאר מאחור?" והתשובה שלא תגיע: ועדת חקירה ממלכתית. וגם אם תגיע: תנבול.