תודעה דיגיטלית וצאו לעבודה

קיימת בעולם איזו שהיא נקודה, שבה אתה מקבל היתר לנהוג כאזרח על, שבין היתר לא רק שאינך חייב לעמוד בחוקי המדינה, נהפוך הוא. עצם העבירה לכאורה, היא זו שמעלה אותך מעבר לאותה נקודה, והפרט מקבל עידוד להמשיך כך לא רק כאילו לא קרה דבר, אלה להפך, הוא הופך להיות מורם מעל. ובישראל, מספר מורמי העל הללו רק הולך וגדל, וכל קשר בינם לבין החוק, וקיומו, פשוט נעלם, פּפפפ... זה מתחיל בקריצה, הופך לחיבוק ומסתיים בפרס, כמו עלייה בדרגה למשל, או קבלת חיוך מראש הממשלה, חיוך שאומר הכול.

הדוגמה הבולטת ביותר היא התפתחות מערכת היחסים בין בנימין נתניהו לאיתמר בן-גביר. בתחילת הדרך, בן-גביר הוצג כנטל. דמות קיצונית, לא לגיטימית, כזו שנתניהו עצמו הקפיד להרחיק ולגנות בפומבי. אלא שבחלוף הזמן, כללי המשחק השתנו. בן-גביר לא נזקק למפלגה גדולה, למנגנון, או לתקשורת ממוסדת. הוא דיבר ישירות אל קהל ממוקד, טעון, מתוסכל, והאלגוריתם עשה את שלו. כל סרטון, כל פרובוקציה, כל עימות, תורגמו לנוכחות, ללגיטימציה, ולבסוף לכוח פוליטי ממשי.

בהמשך, בשלב מסוים, יחסי הכוחות התהפכו. נתניהו, הפוליטיקאי המתוחכם ביותר בדורו, מצא את עצמו זקוק לבן-גביר לא פחות משהוא זקוק לו. לא מתוך הזדהות רעיונית עמוקה, אלא מתוך הכרה קרה במציאות שנוצרה. הרשת יצרה ציבור, הציבור יצר מנדטים, והמנדטים כָּפו חיבורים שבעבר נחשבו בלתי אפשריים. לא מדובר בקיצוניות בלבד, אלא בשינוי מבני. מי ששולט ב'תודעה הדיגיטלית', שולט בסדר היום הפוליטי.

וכאן טמונה הסכנה הרחבה יותר. לא רק בהקצנה של עמדות, אלא בשחיקה של מנגנוני הסינון, האחריות והבלימה. כאשר פוליטיקה מתנהלת דרך סרטונים קצרים, מסרים רגשיים ופייק-ניוז מתוחכם, השאלה אינה מי צודק, אלא מי מצליח להפעיל תגובה. ביום בחירות, הכוח הזה עלול להיות מוכרע לא בקלפי, אלא במסכים, בשעות האחרונות, בלי יכולת אמיתית לתיקון או הבהרה.