מעולם לא הופקו לקחים ממלחמות

בפרק זה אנסה להוכיח בעזרת נתונים אמפיריים - דהיינו, על-פי תפקודם של צבאות, התרחשותן של מלחמות וניהולם של קרבות - את אחת התזות העיקריות של "תורת הביטחון הכללית - עֶקרון השׂרידות", הגורסת שהמפקדים בצבאות אינם מפיקים בדרך-כלל לקחים מן הליקויים (שתמיד ישנם) בפעולותיהם, והסיבה העיקרית לכך היא מרכיב המיתוס בציביליזציה שלנו. לכן אין הם מבצעים את תפקידם הארגוני העיקרי - להכין את המערכת שהם עומדים בראשה לקראת אתגריה בעתיד, לשפר את תפקודה על-פי ביצועיה בעבר, ולהגביר את סיכויה לשרוד ואת רמת שרידותה. המפקדים, לאורך כל שרשרת הפיקוד ובעיקר הבכירים שבהם, נעזרים בדרך-כלל במיתוסים כדי להעלים ולטשטש את הליקוי הזה מעיני הציבור הרחב ומעיני רוב אנשי הצבא. להלן אסַוֵג בפרק זה את המיתוסים השונים הנוגעים לתחום הביטחון ואֲנַתֵּחַ את תהליכי הִוָּצְרוּתם, את תפקידם ואת השפעותיהם.

"מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קֹהלת, א', טו). דבריו החכמים של קהלת נכונים גם לעניָנֵנו. אם בכלל, אלו היו אסונות אשר כפו על צבאות הפקת לקחים, אבל הדבר כמעט תמיד היה בניגוד לרצון של מרבית הפיקוד הבכיר, ובדרך-כלל מעט מדי ומאוחר מדי. לעתים הופקו הלקחים באופן כָאוֹטי וללא סדר, מה שאינו מצביע בהכרח על איכות גבוהה של תפקוד הצבא הנדון, למרות שהתוצאות היו טובות. המחקר מגלה, שאפילו אחרי אסונות כבדים, לא תמיד אותו צבא הפיק לקחי-אמת. רוב הצבאות בהיסטוריה קיימו רק "טקסים של הפקת לקחים". אלה נועדו לספק לציבור מיתוס שאכן מופקים לקחים ובכך לטשטש עֲקֵבות, לִזרות חול בעיניים, וליצור אשליה לאומית שעִניְנֵי הביטחון נמצאים בידיים נאמנות. המטרה הנסתרת האמיתית של טקסים אלה היא להגן על המנהיגים, על המפקדים הבכירים ועל המערכת הלקויה הקיימת, שבה מובטח מעמדם, המורם מעם, והם מוגנים מפני מסקנות אישיות ומפני פגיעה בשרידותם או באיכותה. מקבלי ההחלטות מבקשים בכך להבטיח את שרידותם האישית ושרידות המערכת הנוטה להם חסד, ולהונות את אויביהם, שבמקרה הזה ולמרבה האירוניה, הם בני עמם ומדינתם.

רבים מהמנהיגים והמפקדים, ובייחוד אלה שכשלו והיו אמורים לשלם מחיר אישי, הקימו "בריתות נכשלים" של 'שמור לי ואשמור לך'. חוקר המלחמות ברנארד ברודי כתב בספרו "מלחמה ופוליטיקה": "לקחים טַקטיים לא נלמדו מעולם". לקחים טקטיים קשורים לקרבות ולהרוגים. מפקדים אסטרטגיים ואופרטיביים אינם יודעים את האמת בקו הדם ("קו תגרת הכלבים", על-פי עגת הגנרלים האנגלו-אמריקנים), שבו הם אינם נמצאים בדרך-כלל, ואילו נמצאו הם יכלו לדַוֵּחַ רק מה שעיניהם ראו, וזה מעט מאוד. בלא מחקר יש למפקד הבכיר התרשמות מעורפלת ואפס חֲוָיוֹת אישיות, וראִיה זו של הקרב רחוקה מן האמת שבקרב כרחוק מזרח ממערב. מפקדים טקטיים אינם מדַוְּחים אמת, ומעולם לא דִּוְּחוּ אמת גם משום שרובם לא למדו את הקרב שבו הם לקחו חלק, וגם כדי לא לסכן את שרידותם על-ידי חשיפת התִּפקוד הלקוי שלהם או של מפקדיהם. רבים מהם לא נשאלו מה התרחש בשדה הקרב משום שכמעט שום איש ממקבלי ההחלטות הבכירים בצבאות לא התעניין, כאמור, ב"תגרת הכלבים".

המפקדים הבכירים - אף אלה שרצו באמת ובתמים להפיק לקחים טקטיים - לא יכלו להפיקם, גם מפני שלא ידעו, כאמור, מה התרחש בקרבות, וגם משום שלא היו להם כלים אינטלקטואליים - תֵאוריות ומתודות - לעשות זאת, שהרי, כאמור בתחילת ספר זה, לא פותחה סמנטיקה צבאית. הוגה הדעות הצבאי הפרוסי, קרל פון קלאוּזֶביץ, כתב בספרו "על המלחמה": "רוב הדיווּחים כוזבים הם, ופחדנות האנשים משמשת להגברת השקרים והכזבים שבדבריהם". לא היה אדם שהשפיע יותר על החשיבה הצבאית המודרנית מקלאוזביץ, וראוי להתייחס ברצינות גם לדבריו אלה.

הפקת לקחים מקרבות וממלחמות, הנחשבת למודד של תבונת מצביאים, היא אחד המיתוסים השקריים והמסוכנים ביותר. בפקודה שניסח ב-1946 האיש שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר למחדלים האסטרטגיים של ברית-המועצות במלחמת העולם השנייה, יוסיף סטַלין, נכתב: "הכנתו הכוללת של הצבא והפיתוח הנוסף של מדע-המלחמה הסובייטי יתנהלו בעתיד על יסוד השליטה המקצועית בלקחי המלחמה האחרונה". והרי אנחנו יודעים שלקחים צבאיים אמיתיים ממלחמה זאת לא הופקו, וזאת אחת מסיבות התמוטטות האימפריה הסובייטית: סטַלין ויורשיו שִעבדו את ברית-המועצות להקמת צבא ענק וחגורת ביטחון בשם "הגוש המזרחי". עצם קיומן של חגורות אלה היה בבחינת פיל לבן שסיכן יותר מכול את שרידותה של ברית-המועצות. המיתוס שלפיו מנהיגים ומפקדים מפיקים לקחים הוא אחד הגורמים המרתיעים אנשים משכילים ובעלי עמדות בכירות והֶשֵׂגים בתחום האזרחי מעיסוק בבעיות צבאיות ומביקורת על מערכת הביטחון, גם בעִניָנים הנוגעים להם אישית. הם מאמינים ש"יש מי שדואג" לעִניְנֵי הביטחון ואפשר לסמוך על הדאגנים הללו.

רוב הצבאות והעמים שסיימו מלחמה ב"תחושת ניצחון" (שכן לעתים אף כישלון נחשב לניצחון, לדוגמה "נס החילוץ בדנקרק", שהשאיר לגרמנים עשרות אלפי כלי נשק, רכבים וטנקים), נקלעו לאופוריה שאפשר להגדירה כ"הלם הניצחון". הם התפארו בתוצאות החיוביות, לא ניתחו באובּיֶקטיביות את מהלך הקרבות, לא הפיקו לקחים, ובמלחמות שלאחר מכן יִישׂמו את המתכונת השגויה של "המלחמה המוצלחת ההיא". המלחמות ה"מוצלחות" של נפּולֵיאון, שגזלו את חייהם של שני מיליון צרפתים צעירים, העניקו לאנשי הצבא הצרפתים את האמונה שהם בני גזע עליון בענייני צבא. נפוליאון היה אכן אחרון אנשי הצבא הגאוניים בתולדות המלחמות, ואולם כישלונותיו היו קולוסליים לא פחות מהצלחותיו. יחד עמו הסתיים עידן המצביאים הגדולים, והתחיל עידן המפקדים האופורטוניסטים, המנצלים הזדמנויות שלא הם יצרו אותן.

הפער בין התבונה המדעית שסיפקה לצבאות אמצעֵי לחימה ובין התבונה הצבאית הפרימיטיבית גדל מאוד, והאיזון בין שתי התבונות שהתקיים לעתים עד נפוליאון, נהרס. המפקדים בעידן החדש, וגם נפוליאון, לא היו מסוגלים לשלוט על כוחותיהם ולהבטיח לחייליהם שׂרידוּת מינימלית בשדות הקרב גם אם תפקדו כפי שאומנו, והמלחמות נעשו כָאוטיות.

אנשי הצבא הצרפתים לא הבינו שהם חיים בעידן-מלחמות חדש. הם ראו במלחמות נפוליאון מודל אידֵאָלי, וניסו לחקותן במשך מאה שנים. הכישלון במלחמתם עם פרוסיה (1870-1871) לא עִרער את אמונתם בעליונותם ובנִצחיות תורות המלחמה של נפולֵיאון, גם מפני שהאמינו שהגרמנים ניצחו כי השתמשו בשיטות של נפוליאון, הגם שהניצחון הגרמני במלחמת 1870 נבע יותר מיישׂוּם נכון של משנתו של הוגה הדעות הגרמני קלאוזביץ.

למלחמת העולם הראשונה הגיע הצבא הצרפתי עם תפיסות-מלחמה שהיו פרשנות למלחמות נפוליאון, ופרשנות לתורת קלאוזביץ. ראשי הצבא לא הבינו שהשגיו של נפוליאון היו יפים לעידן אחר. האיש שסימל את צעידת צרפת אל האסון היה המרשל פרדיננד פוֹש, שפיקד על בית הספר למלחמה בתחילת המאה העשרים, והכשיר באופן שגוי את הקצינים הצרפתים. פוש היה הצרפתי הבולט ביותר במלחמת העולם הראשונה, והוא גרר את ארצו להתשה ממושכת ללא סיכוי להתאושש ממנה. הצבא הצרפתי והצבאות האחרים לא למדו ממלחמת הבּוֹרים (1899-1902) את הטקטיקה הקרבית המודרנית, ולא היו מסוגלים לנהל קרב תנועה משולב טקטי. בתחילת המלחמה ניהלו הצרפתים ובעלי-בריתם הבריטים קרבות משולבים מערכתיים, שהיו מועדים לכישלון. למפקדים הבכירים לא הייתה שליטה על העוצבות; היחידות הלוחמות הפריעו אלו לאלו, והחיילים הוטלו לקרבות באנדרלמוסיה. לגרמנים לא הייתה תשובה לארטילריה הצרפתית, ולצרפתים לא הייתה תשובה למכונות-היריה הגרמניות. הפרשים והסוסים נהרגו בהמוניהם. המפקדים והחיילים לא רצו להילחם. כלי-הנשק המודרניים כילו מהר את מלָאֵי התחמושת, ותעשיית הנשק לא סיפקה מלָאים חדשים במהירות שנדרשה. עוצבות לא יכלו לסיים מִבצעים בשל חוסר תחמושת. התִפקוד הלקוי של המפקדים הבכירים כפה על הצבאות, לפחות בחזית המערב, את מלחמת החפירות הממושכת, שלמרבה הלעג היו לה השגים בתחומי הספרות והאמנות יותר מאשר בתחום הצבאי. פוש, ודומיו בצבאות אחרים, נחשב לגיבור לאומי ומציל המולדת. בתום מלחמת העולם הראשונה, מיַצְּרֵי מיתוס הביטחון עבדו שעות נוספות, ועברו שנים רבות עד שהתבררו, בהדרגה, מקצת מן העובדות.

את מחיר השאננות, שבאה בעקבות "הצלחותיהם" במלחמת העולם הראשונה, שילמו הצרפתים והבריטים במלחמת העולם השנייה. הרי קטע משיחה שהתנהלה בין שני מצביאים גרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה:
"החיילים האנגלים נלחמים כאריות", אמר פילדמרשל פון לודנדורף.
השיב לו המאיור-גנרל מאכּס הופמן: "אמת, אלא שכידוע לנו היטב, את האריות הללו מנהיגים חמוֹרים".
ההוגה הבריטי ג׳. פ. צ'. פֿוּלֶר, אחד המפקדים הצבאיים הבכירים המעטים שהפיקו לקחים נכונים בזמן אמיתי (לגבי השימוש בטנק במלחמת העולם הראשונה), כתב על הצבא היפני במלחמת העולם השנייה, בספרו "מלחמת העולם השנייה": "הפיקוד העליון היפני צייר תמונה של המלחמה מתוך רישומים של מלחמות קודמות... (היפנים) חשבו במבט לאחור ולא לפנים... וכך שגו, בהניחם שההיסטוריה של המלחמות תחזור על עצמה ושניצחונותיהם המוגבלים ב-1895 וב-1905 יהיו שוב מנת חלקם". לגבי הכנותיה הלקויות של בריטניה לקראת מלחמת העולם השנייה כתב פולר: "לוּ היו ההיסטוריונים ביקורתיים מעט יותר משהיו מ-1919 ואילך, לא היינו כל-כך בלתי-מוכנים כפי שהיינו ב-1939".

תופעה דומה הייתה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת ההתשה (1968-1970). ראשית, חברי צמרת הביטחון של ישראל והאליטות האינטלקטואליות שלה - לרבות ההיסטוריונים - לא הבינו את ההתרחשויות במאי-יוני 1967. הם בחרו להתעלם מהעובדה המדהימה, שמלחמת ששת הימים התנהלה בניגוד לעיקרון ההיסטורי-אידֵאולוגי-אסטרטגי של תנועת העבודה הישראלית, שעוצב בידי אנשי "חבורת כנרת", עִמם נמנו רובם. תנועה זאת, שבמרכזה מפלגת "העבודה" על גלגוליה השונים, ששלטה עד אז ביישוב היהודי ובמדינת ישראל כחמישים שנה ברציפות, פעלה על-פי העיקרון שלמדינת ישראל אין אופציה של הכרעה צבאית במלחמתה נגד העולם הערבי, אלא אם תסתייע במדינות אירופיות או במעצמת-על. השינוי הדרמטי הזה באסטרטגיה הישראלית - הכרעת כל צבאות ערב - נעשה באקראי מבלי שאיש החליט עליו ומבלי ששונתה אסטרטגְיַת-העל המסורתית. דוד בן-גוריון, מאבותיה האידֵאולוגיים של האסטרטגיה של תנועת העבודה ושל מדינת ישראל, התנגד למתקפה יזומה ביוני 1967. הוא דרש להֵערך להגנה לאורך הגבולות למשך תקופה ארוכה, עד חלוף המשבר, כפי שהיה ב"כוננות רותם", בתחילת העשור, בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון. לפני מלחמת ששת הימים, האשים בן-גוריון - כאיש אופוזיציה ממפלגת רפ"י - את הרמטכ"ל יצחק רבין, על שתמרן את ישראל למלחמת הכרעה, שבה לא היה, לדעתו, סיכוי לנצח, ורבים היו סיכוייה להיות מובסת. האשמות אלה היו אחת הסיבות העיקריות להתמוטטותו הנפשית של יצחק רבין ב-23 במאי 1967. התמוטטות הרמטכ"ל כשבועיים לפני פרוץ המלחמה הייתה הסיבה העיקרית לאימוץ באקראי של אסטרטגיַת-ההכרעה, ולהכרעה הצבאית שהשיג צה"ל באותה מלחמה, שכן רמטכ"ל שאינו מתפקד גם אינו מפריע, והתפיסה השגויה שאין לישראל אופציה להכרעה צבאית נעלמה יחד עם רבין ולכן גם לא הפריעה להשיג הכרעה צבאית. בנסיבות 1967 זה היה "נִצְחון-יֶתֶר" בלתי-צפוי, וכמעט נס והתערבות כוח עליון. אולם למרבה הצער נִצְחון-יֶתֶר זה הוביל לשירי הלל שברובם היו חסרי יסוד, בעקבותיהם הגיעה השאננות הגדולה, והשאננות הביאה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, וחמישים שנה לאחר מכן את טבח 7 באוקטובר 2023. המלחמות בין ישראל לערבים רחוקות מסיום, ועד שיבוא השלום, אם בכלל, אנו חייבים להתעורר - ולהפיק לקחים.

• בשבוע הבא: פרק 106 -

מדוע צה"ל מתפקד גרוע בשדות הקרב?

מלחמת תעמולה בין זרועות צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים על הזכויות לניצחון וחלוקה בשלל; כשלון חיל האויר; המודיעין וההפתעה היו תֵרוץ להתחמק מאחריות; אסור להשמיע ביקורת בצה"ל, המקרה של האלוף משה בר-כוכבא; אסור לציבור לדעת את האמת על תפקוד צה"ל; עיתון הארץ ועורכיו כשותפים לאחריות לטבח בעוטף בעזה ב-7 באוקטובר 2023.