חוק הכותל

זה מול זה ניצבים שני מחנות: מצד אחד, אלה הרואים בכותל המערבי בית כנסת, שהשליטה בו היא של הרבנות הראשית אשר במהלך השנים הפכה מרבנות ראשית ציונית לרבנות ראשית חרדית המנוכרת לרוב הציבור היהודי; ומצד שני, אלה הרואים בו אתר לאומי ודתי - גם לאומי וגם דתי - משותף לכלל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, ולא רק לפלג אחד ממנו. מי יגלה עפר מעיניהם של הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק ושל הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ?! אם היו קמים לתחייה היו רואים את חזונם מתגולל בעפר.

הכותל, בעצם מהותו וההיסטוריה שלו כשריד בית מקדשנו וכמושא תפילותינו לאורך שנות הגלות הרבות, הוא האתר שבו מתקיימים טקסים ממלכתיים רבים וחשובים, שבהם נוטלים חלק חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות, מכל קצוות הארץ ומכל קצוות תבל, ושבו מתקיימים אירועים משפחתיים רבים. זכיתי להיות בסמטה הצרה של הכותל המערבי ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים - היום המרגש בחיי - וכמובן ראיתי מאז פעמים רבות את הכותל ברחבה הרחבה שבה הוא שוכן, וביקרתי לא פעם בהר-הבית, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל.

אבל, בעשורים האחרונים, שבהם הלכה הרבנות הראשית והתחרדה, השתנתה התחושה של רבים מן המבקרים במקום. המקום שוב אבד לרוב הציבור. לא רק שהר-הבית אינו בידינו, מאז הורד ממנו דגל ישראל על-ידי שר הביטחון משה דיין, והונצחה דריסת הרגל של הכובש הירדני בניהול המקום הקדוש; אלא גם רחבת הכותל המערבי אינה בידינו, כי אם בידי מיעוט המטיל מגבלות על כלל הציבור, וגם מערים קשיים בדרכו של מי שרוצה לבקר בהר-הבית.

והשבוע צץ הרעיון המקומם והמפלג לקדם חוק שימנע ממי שרוצה בכך את החוויה האישית ו/או המשפחתית של שהות ליד הכותל ומגע עם אבניו. אין להסכים עם הגדרת תפילה של יהודים כעבירה, בין אם בהר-הבית ובין אם ברחבת הכותל המערבי. מדינת ישראל - המתיימרת להיות מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית - חייבת להבטיח חופש תפילה לכל, כולל יהודים, ואסור לה שתשלים עם מסירת המקומות הקדושים ביותר לעם ישראל לידיהן של רשויות האחרות, הוואקף המוסלמי והרבנות הראשית החרדית. אי-אפשר שהקו המפריד בין משתמטים לבין משרתים יהיה גם הקו המפריד בין מי השתלטו על הכותל המערבי לבין מי שמחזיקים רק בכבשת הרש בירכתי האתר.

הערה לסיום: אינני נכנס להתערבות החוזרת והנשנית של הרשות השופטת בהחלטותיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, התערבות אשר מהווה הפרה גסה של עקרון הפרדת הרשויות, ועל כן מצריכה תיקון יסודי, וזה הרקע לרפורמה המשפטית המתבקשת, גם אם לא בדרכו הלא-חכמה של יריב לוין.