המטאור והמצור

בעוד ישראל מדממת בחזיתות השונות, נדמה כי מטרות המלחמה הפכו לכלי שרת בידי הנהגה המסרבת לקחת אחריות. מתי הפכה "טובת המדינה" למסך עשן המגן על אינטרסים משפטיים אישיים, ואיך קרה שהספינה הישראלית מחשבת להישבר בזמן שהקברניט עסוק בביצור מלכותו?

אנחנו נמצאים במלחמה עם מטרות גמישות מאז הטבח הנורא בשבעה באוקטובר 2023. זו מלחמה שבכל רגע נתון נוספו אליה או נגרעו ממנה מטרות, אך מטרה אחת נותרה כסמל וכמסגרת: "הניצחון המוחלט". הביטוי הזה, המזוהה כל כך עם הצהרותיו החוזרות של בנימין נתניהו - כמו בנאומו מינואר 2024 בו הצהיר "אנחנו לא מתפשרים על פחות מניצחון מוחלט" - הוא ניסוח חסר תקדים במסמכים רשמיים. נראה כי בצמד המילים הללו טמונה מהות המלחמה כולה, אך בתוכן מסתתר גם החשש שמדובר ב"ניצחון פירוס" - ניצחון שעולה במחיר כבד כל כך, עד שהוא שקול לתבוסה קיומית.

אם נביט לעומק, ברור שלישראל יש ממה לחשוש מאז שיבת ציון; תמיד התייחסו אלינו כנטע זר במרחב. אך בכל זאת קמה כאן מדינה חפצת חיים. לעיתים נדמה כי אלו שמובילים אותה כיום עשו אינספור טעויות בשם "ביצור המלכות", ואני בוחר לומר בזהירות: אלו היו טעויות אנוש פטאליות, ולא יד הגורל.

אני מנסה להבין מה השתבש מאז אותו יום נורא. מדוע ישראל אינה מנהלת מלחמה עם מטרות ברורות ותחומה בזמן סביר, כזו שתאפשר להמשיך בבניית בריתות אזוריות ועיצוב עתיד חדש? בחודשים האחרונים מתחזקת אצלי המסקנה הקשה: ההסברים להמשך המלחמה, בראשם "הניצחון המוחלט", משרתים בראש ובראשונה את האינטרס האישי של נתניהו ומקורביו - הסרת כל סיכוי להרשעה משפטית מהשולחן.

הגעתי לתובנה הכואבת הזאת מתוך התבוננות בשיח האינסופי ברשתות, מהצהרותיו הישירות של נשיא ארצות הברית, ומהדהודו הבלתי פוסק של נושא החנינה בכלי התקשורת. עצם העיסוק בכך בעת מלחמה מדממת מעורר בי אי-נוחות עמוקה. כואב לי כישראלי וכיהודי שנולד כאן; מעולם לא נתקלתי בסוג כזה של מנהיגות. אין זה עניין של אידיאולוגיה, אלא של מנהיג נערץ המסרב לקחת אחריות. הוא ממהר לנכס לעצמו הצלחות, אך הודף מעליו כל כישלון. נתניהו נותר דמות נערצת על המונים המקבלים באהבה את כל פעולותיו, בעוד שמעל המדינה מרחף התיאור מספר יונה: "וְהַסְּפִינָה מְחַשֶּׁבֶת לְהִשָּׁבֵר". זהו מצב של סכנה קיומית המחייב חשבון נפש עמוק, אך הקברניט נותר בשלו.

התחושה שלי מחריפה כשאני רואה מנהיג המעדיף להקליט הצהרות חד-צדדיות במקום להתייצב מול הציבור. אפילו כשאתמול הוא הפתיע וערך מסיבת עיתונאים, נדמה היה כי מדובר במהלך טקטי שנועד לשרת את הנרטיב שלו ולא מתוך רצון אמיתי לשקיפות.

כעיתונאי שליווה את נתניהו מאז תחילת דרכו, חשתי אליו בעבר אהדה. ראיתי בו אדם בעל משנה סדורה ויכולת קבלת החלטות. אך האהדה פחתה כשהבנתי שמתחת למעטפת מדובר ב"פרפורמר" המיטיב לומר את הדבר הנכון במקום הנכון. כאן עולה דמותו של ניקולו מקיאוולי ב"הנסיך": המנהיג שחייב להיראות כבעל סגולות טובות רק כדי לשמר את כוחו.

ברור לי שחיבורו לסמוטריץ' ולבן-גביר נבע מחוסר ברירה פוליטי ומשפטי. בניגוד לקריאה של בני גנץ ל"שיקולים לאומיים לפני שיקולים אישיים", אצל נתניהו הסדר התהפך. הוא יודע, כנראה טוב מכולנו, מדוע אסור לו להשלים את ההליך המשפטי, ועושה הכל כדי לחמוק ממנו.

נתניהו היה מטאור בפוליטיקה הישראלית, אך דרכם של מטאורים היא לחלוף - לעיתים הם זורעים הרס בדרכם, ולעיתים הם פשוט נעלמים ונשכחים. עצוב לראות מישהו שבאמת האמנתי כי יביא עמו בשורה חדשה, מצליח לסחוף אחריו המונים תוך שהוא מוכר להם "סחורה משומשת" במסווה של חדשנות.