השבועה שלא הופרה מעולם

מעולם בחיי לא הפרתי שבועה. בטח לא שבועה באלוהים. יש שבועות שאנחנו נותנים בחיים שלנו, כמו שבועת הנישואין, שהן שבועות באלוהים. אנחנו מבטיחים להיות שם בטוב וברע, לתמוך ולהתפשר, כמו בשיר של שלמה ארצי "לתת ולקחת". היא נתנה לי נשיקת פרידה על הלחי כפי שביקשתי ומסרה לי את הנייד שלה. "בקשה קטנה", אמרה, "צלם אותי עם הנוף." חייכתי, אבל ליבי בכה. "את מגוחכת", אמרתי לה. "גרנו כל הזמן עם הנוף ועכשיו, רגע לפני שאת הולכת, זו המשאלה שלך? תמונה עם הנוף?!"

"כן", היא אמרה והתעקשה. צילמתי. היא נכנסה לפיג'ו שלה, עמוסה בחפצים האחרונים שארזה, ואני נופפתי לשלום, מנסה להסתיר את הסערה שבי. נגעתי בלחי שלי, במקום שבו השאירה את הנשיקה האחרונה. נותרתי לעמוד עוד רגע, כאילו אם אחכה מספיק זמן, היא תשוב על עקבותיה, תפתח את הדלת של המושב לידה, תחייך ותציע לי לקפוץ פנימה ולהצטרף אליה. אבל המכונית רק התרחקה. אותי היא השאירה מאחור. האבק שהשאירה אחריה התפזר לאט.

על המסך קפצה הודעה ממנה. פתחתי. זו הייתה התמונה שצילמתי רגע קודם: היא, הבית שלנו והנוף. השיער הארוך שלה מתבדר ברוח. חיוך קטן, לא שלם. לא החיוך שהכרתי. חשבתי לכתוב לה, להזכיר לה שאני אוהב אותה, לבקש ממנה לקחת אותי איתה, אבל הרגשתי שאין לי לאן לשלוח את זה. היא כבר מחקה את עצמה מהחיים שלי עוד לפני שסגרה את הדלת והתניעה את המכונית. תמיד היא הייתה יסודית בדברים כאלה.

התיישבתי על הספסל שבו היינו יושבים בערבים, כשהיינו בטוחים שיש לנו זמן אינסופי. הנוף נראה אותו דבר – שקט, אדיש, יפה בצורה כמעט אכזרית. כאילו לא קרה כלום. אולי בגלל זה היא רצתה את התמונה. אולי היא ידעה שמשהו חייב להישאר קפוא. הגדלתי את הפנים שלה על המסך. ואז שמתי לב: העיניים הכחולות שלה לא ממש הביטו במצלמה. הן היו קצת הצידה, קצת אליי. אולי היא לא ביקשה תמונה עם הנוף, אולי היא פשוט לא ידעה איך לבקש ממני לבוא איתה.

הזמן חלף, אך היא נשארה בי, כאילו לא הלכה מעולם. כשאני חושב עליה, אני חוזר תמיד לרגע הזה, לבקשה ההיא שאצלם לה תמונה אחרונה עם הנוף. יום אחד אזרתי עוז וסידרתי את התמונות וקטעי הווידאו ששמרתי עבורה כגיבוי. ואז מצאתי קטע וידאו שכלל לא זכרתי, כי היא זו שצילמה. אני בכלל ישנתי לצדה שנת צהריים. זה היה כמה חודשים בודדים לפני שעזבה. בווידאו אני נראה מנמנם. היא מסריטה ומחייכת למצלמה. "אתה בא איתי לשחות?" היא שואלת, מנסה להעיר אותי. ואז מנחיתה הודעה חגיגית: "בקרוב אנחנו עוברים מפה. עוברים ביחד..."והיא ממשיכה להקליט ובעודי ישן, היא מבקשת: "תישבע לי שאתה בא איתי. תישבע באלוהים... תישבע. "ואני, חצי ישן, חצי מעמיד פני ישן, עונה לה: "נשבע", אמרתי, "נשבע".