תעתועי הזיכרון

כשהוריי היו ילדים בדרכם לבית הספר, ילדים מקומיים (נוצרים) היו אורבים להם, רודפים אחריהם ומכים אותם. הבנים, לרוב, היו מתארגנים להכות את הנוצרים חזרה. כך היה בורשה אשר בפולין, כך גם בסיביר (לשם הוגלו הציונים וראשי הקהילות היהודיות מליטא).

את "סיפורי הילדות" של גניבות בדלי סיגריות ומכירתם, כמו גם גניבות אחרות כך שתהיה פת לחם, אני מכיר ממזמן. היום דודי לא זוכר דבר וחצי דבר ממשפט למשנהו וחוזר לפיכך על השאלה כאילו היא לא נשאלה וזה עתה נענתה.

אצל אבי, לעומת זאת, הסיפורים מופיעים בספר שנמצא ביד ושם. דודי דאג לכך לפני עשרות שנים כשכתב את הספר על המשפחה בשואה בפולין. אך עתה, בשלבים מאוד מתקדמים של דימנציה, ישנם רגעים שבהם אבי מתנהג כמו מתאגרף מקצועי, וכיון שכל חייו הוא היה רחוק מכך, כנראה שהוא חוזר לילדותו, וכך הוא נלחם עם דמויות שאנחנו לא רואים ולא שומעים, אך עבורו הן ממשיות ונוראיות. הוא נלחם ולא מפסיק, הוא עומד נועז נגדם, ויהי מה, עד טיפת כוחו האחרונה.

ראש העיר בורלי הילס

אם מזדמן לכם להיכנס לחנות ספרים בספרייה המקומית, ודאי תיתקלו בהרבה ספרים של רוברט טננבאום. טננבאום היה עו"ד פלילי שנהג להופיע בבתי משפט - יעיל, הרסני, חסר פשרות, מצליח. בנוסף הוא היה מחבר של רבי-מכר בארה"ב. כמו-כן, הוא שירת במועצת העיר בעיר מגוריו בורלי הילס והיה ראש העיר. אני הכרתי אותו בתור "מיור בוב".

מיור בוב היה ראש גבוה ממני, קרי אדם גבוה מאד, ולכן כל "הופעה שלו" דרשה תשומת לב הקהל מסביבו. הקוראים הוותיקים יזכרו את התיאור שתיארתי עת הוא סיפר בפני אולם מלא במאות רבות של אנשים על גיבור ישראל במלחמת ששת הימים, על התעוזה והתרומה וכו', ואני ישבתי מתוח על קצה הכיסא עד לרגע השיא. אותו גיבור הסיפור היה לא אחר מאשר בני אלג'ם, בעליו של ההילטון והוולדורף של בורלי הילס ובקרוב קומפלקס חדש הסמוך לשניהם.

לבן תמותה, וודאי לנו הישראלים, אלג'ם אינו גיבור, או הוא גיבור שאינו שונה משאר כל ישראל, ולפיכך כולנו גיבורים. מעטים מול רבים. משתמשים בשכל, תושייה ותעוזה. אך עבור הקהל המהופנט (ואני ביניהם, שכחתי לרגע להיות אנליטי, לחשוב, לנתח או אפילו להיות סרקסטי וביקורתי) - הוא באמת היה גיבור שאין כמוהו. עד היום, שנים אחרי שהסיפור סופר, אני עדיין זוכר את טעמו של הסיפור כפי שסופר ע"י מיור בוב.

בינואר השנה, מיור בוב נפטר בגיל 83. במרץ, בישיבה של מועצת העיר בורלי הילס, האולם היה מלא מפה לפה, מאות אנשים, וחדר נוסף נפתח להכיל את הקהל. שלושה מתוך חמשת חברי המועצה מסיימים את הקדנציה שלהם, ושניים מהם רצים לקדנציה נוספת. השלישי מנוע מלעשות זאת שכן הוא שירת כבר שתי קדנציות שהן המקסימום המותר לפי חוק. הנושא שנידון היה שימוש באולם מועצת העיר ע"י ארגונים שונים המארחים את המועמדים השונים.

ראש העיר לשעבר לס פרידמן החל לתקוף את אחד הארגונים ועד מהרה הבנו למה: בבחירות האחרונות, הוא היה אחד המתמודדים, ומיור בוב הקדיש 25 דקות תמימות לחקירה שלו בפומבי. האם אמרתי כבר שיש מעט עורכי דין המסוגלים להופיע בבית המשפט כמוהו? מסתבר שלס פרידמן - גם הוא עו"ד במקצועו, אך בשטח שאינו דורש מגע עם אנשים בפומבי - הרגיש על בשרו את טעמה של חקירה ישירה שלא נעמה לו. כמעט ארבע שנים אחר כך בשרו נעשה חידודים חידודים, ליבו פועם בחוזקה וכנאמר - הדם עולה לו לראש. ניתן היה לראות את ההתרגשות הגובלת בשנאה יוקדת כלפי טננבאום.