מאמר לא פופולרי

יש עמדות שקל לומר, ויש כאלה שמיד מעוררות התנגדות. ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר שייכת ללא ספק לסוג השני. ובכל זאת, דווקא משום כך ראוי להשמיע אותה, בצורה בהירה וישירה. יש רגעים שבהם המציאות חדה כמו שמש בצהריים. 7 באוקטובר הוא רגע כזה. לא נדרשת ועדת חקירה כדי להבין שמה שלא עבד - לא עבד: לא הממשלה, לא הצבא, לא מערכות ההתראה ולא מנגנוני קבלת ההחלטות.

זה לא כשל נקודתי אלא שיתוק מערכתי רחב, גלוי לעין. ראוי לומר ביושר: לוועדות חקירה יש ערך. הן יכולות לחשוף פרטים, לחדד אחריות אישית ולבנות תיעוד היסטורי מסודר. יש בהן גם פוטנציאל להשיב אמון ציבורי. אלא שבמקרה הזה, נדמה שהתרומה הזו מוגבלת. כאשר הכשל כה ברור וכה רחב, הדיון הארוך והמורכב עלול להפוך ממכשיר לתיקון למנגנון של דחייה. ועדות חקירה בישראל הפכו לא פעם לכלי שמרחיק הכרעות.

שנים של עדויות, מסקנות ודוחות לא תמיד מתורגמים לשינוי עמוק בשטח. התחושה החוזרת היא של מסקנות נכונות שמגיעות מאוחר מדי, ולעיתים נשארות על המדף. מאז אותו יום קשה, ראינו שגם בתוך המשבר יש יכולת להשתנות. הצבא התעשת ופעל כפי שמצופה ממנו, בנחישות ובאפקטיביות. גם הדרג המדיני, באיחור, התאים את עצמו למציאות. כלומר, הבעיה איננה חוסר יכולת אלא חוסר פעולה בזמן אמת.

לכן, הנבירה הממושכת בעבר, חשובה ככל שתהיה, אינה יכולה להיות מרכז העשייה. עיסוק יתר בחקירה עלול להסיט את המיקוד מהדבר הקריטי באמת: שינוי התנהגותי עמוק. שינוי בתרבות קבלת ההחלטות, בנכונות להטיל ספק, ביכולת להגיב לאזהרות, ובאומץ לפעול גם בתנאי אי-ודאות. אין כאן זלזול באמת או בזכות הציבור לדעת, אך יש כאן ספק אם ועדה ממלכתית היא הכלי שיביא את השינוי בזמן הנדרש.

דוח, חמור ככל שיהיה, לא יחליף אחריות חיה ונושמת ולא יבטיח פעולה אחרת בעתיד. ובמישור הדמוקרטי יש דרך אחת בלבד להכרעה: בחירות. רק באמצעותן יכולים האזרחים להחליט אם הנהגה שכשלה איבדה את הלגיטימציה להמשיך. בקשת הסליחה לא תספיק כאן, וגם לא מסקנות למדף. מה שנדרש הוא מעבר מדיבור למעשה - פחות ועדות, יותר אחריות; פחות ניתוח בדיעבד, יותר שינוי בזמן אמת.

עם שסוע ומדמם לא צריך עוד סכין שמפלחת את הפצע בשם האמת - הוא צריך ריפוי, עכשיו. לא עוד נבירה בכאב, לא עוד פירוק לשם פירוק, גם אם זה עטוף בכותרת של ועדת חקירה ממלכתית. הבחירות הדמוקרטיות יביאו לקדמת הבמה הנהגה שתעצור, תאחד ותבחר באחריות על פני צדק תיאורטי שמעמיק את הקרע. ההיסטוריה תשפוט לפי מבחן התוצאה בלבד: האם העם התאחה או המשיך להיקרע מבפנים.

העמדה הזו אינה נוחה, והיא בוודאי לא פופולרית. אך ייתכן שדווקא משום כך יש בה ערך: היא מבקשת להזיז את מרכז הכובד מהעבר אל העתיד. לא להתעלם ממה שקרה, אלא לוודא שזה לא יקרה שוב, דרך שינוי אמיתי ולא דרך עוד ועדה. ועוד ועדה. (הערה: הוספתי מקפים במילים "ה-7" ו"אי-ודאות" כמקובל בעריכה לשונית, והכפלת הוו בוצעה במקומות הנדרשים).