מעוז. חקיקה בלי כוח פוליטי נשארת הצהרה [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
הרבה הצעות, מעט הכרעות: המדד שמביך את המחנה האמוני |
מדד ארגון חותם מציג מי מחברי הכנסת פעל בתחומי שבת, כשרות, משפט עברי, הרוב היהודי ושלמות המשפחה ● אך הקריאה החשובה בו אינה רק מספר הצעות החוק, אלא היכולת לפתור בעיות בפיקוח, בוועדות ובלחץ פוליטי ● אבי מעוז מוביל בפעילות, אך סיעת יחיד ממחישה את המגבלה: בלי כוח פוליטי, גם חקיקה אידיאולוגית מתקשה להפוך למציאות |
מדד חדש של ארגון חותם, שפורסם בעלון "עולם קטן", מבקש לבדוק שאלה שרבים במה שמכונה "המחנה האמוני" מעדיפים להשאיר בסיסמאות: מי באמת עבד בכנסת על חיזוק זהותה היהודית של המדינה. לא מי דיבר על שבת, כשרות, משפט עברי, חוק השבות או שלמות המשפחה; לא מי פרסם הודעות תקיפות; אלא מי ניסה לקדם בפועל פתרונות בזירה הפרלמנטרית. התשובה, לפי המדד, מורכבת ומחייבת קריאה זהירה: יש פעילות, יש חברי כנסת בולטים, אבל בין עצם הגשת הצעת חוק לבין שינוי ממשי במדיניות המדינה נותר מרחק גדול.
כבר בתחילת הדברים צריך להעמיד את המדד במקומו הנכון. זה אינו רק מדד חקיקה, ובוודאי לא רשימת "מי הגיש יותר הצעות חוק". חקיקה היא כלי מרכזי, אך בכנסת היא רק חלק מן התמונה. פעמים רבות פתרון בעיות בתחומי דת ומדינה אינו מגיע דווקא דרך חוק חדש, אלא דרך עבודה אפורה בהרבה: דיונים בוועדות, פיקוח על משרדי הממשלה, שאילתות, הצעות לסדר, לחץ על שר, תיקון נוהל, התערבות מול פקידות בכירה ולעיתים גם שיחות בחדרים סגורים שאינן משאירות כותרת נוחה לעיתון. המדד עצמו מציין כי הטבלה אינה משקפת פעילות נוספת שאינה הגשת הצעות חוק, ובהמשך מתאר פעילות רחבה יותר בזירות של פיקוח, השפעה ציבורית ובניית תשתיות רעיוניות.
הבעיה אינה רק מי הגיש - אלא מי הזיז
הנתונים שהובאו בפרסום מציבים מראה לא פשוטה מול הכנסת היוצאת. לפי "עולם קטן", מתוך אלפי הצעות חוק שהוגשו בכנסת ה-25, רק חלק קטן עבר בקריאה שלישית, ומתוכן מספר מצומצם עוד יותר עסק במישרין בנושאי יהדות. בחותם בחרו לבדוק מי קידם ערכים כגון שמירת שבת, כשרות, משפט עברי, הרוב היהודי ושלמות המשפחה. אולם גם בפרסום עצמו מודגש כי לא נכון לבחון חבר כנסת רק לפי מספר הצעות החוק שהגיש, משום שהשאלה החשובה לא פחות היא האם ידע לקדם אותן. לפי הטבלה, רוב ההצעות הרלוונטיות נתקעו בשלבים מוקדמים ביותר.
זו בדיוק נקודת המפתח. הצעת חוק היא לעיתים הצעד הראשון בדרך לשינוי, אך לעיתים היא גם סוף הדרך: מסמך מונח על שולחן הכנסת, הודעה לתקשורת, כותרת לפעילים, ואז קיפאון - והכל נשאר ברמה ההצהרתית ולא יורד לפסים מעשיים. כדי שחוק יעבור נדרש הרבה יותר מנוסח מנומק. צריך גיבוי קואליציוני, יו"ר ועדה שמוכן להשקיע זמן, שר רלוונטי שאינו בולם, הסכמות בתוך הממשלה ולעיתים גם מחיר פוליטי שמפלגה מוכנה לשלם. בהיעדר כל אלה, גם הצעה נכונה וחשובה יכולה להישאר בגדר הצהרה.
אבי מעוז כמקרה מבחן
יו"ר נעם, חבר הכנסת אבי מעוז, הוא הדוגמה הבולטת ביותר לפער הזה. לפי הפרסום, מעוז מוביל בפער ניכר בראש הטבלה, עם פעילות רחבה בנושאי ליבה: חוק השבות, הגדרת מיהו יהודי וסמכויות בתי הדין הרבניים. אלא שהמדד מציין גם את הצד השני של המשוואה: פעילות רבה, אך ללא הצלחה מרובה בהעברת הצעות החוק הללו.
הנתון הזה אינו בהכרח כתב אישום אישי נגד מעוז. להפך, הוא מלמד על מגבלת הכוח. סיעת יחיד יכולה להציף נושאים, להגיש הצעות, לדרוש דיונים, לשאול שאלות, לייצר לחץ ציבורי ולבנות תשתית רעיונית. אבל כאשר מגיע רגע ההכרעה, היא תלויה בשותפים גדולים ממנה. בלי מנוף פוליטי רחב, בלי יכולת לאיים במשבר קואליציוני ממשי ובלי גיבוי מפלגתי משמעותי, גם חבר כנסת פעיל מאוד עלול להיתקע בקיר הבטון של סדרי העדיפות הממשלתיים.
זו ביקורת חשובה גם כלפי הבוחרים וגם כלפי נבחרי הציבור. מי שמבטיח שינוי עומק בתחומי דת ומדינה צריך להסביר לא רק מה עמדתו, אלא מה כוחו. בכנסת אין די בצדקת הדרך. השאלה המעשית היא מי מחזיק במפתחות: בוועדה, בממשלה, בתקציב, בהסכמים הקואליציוניים וביכולת לכפות סדר יום.
המדד חושף גם את מה שאינו נספר
לצד מעוז, בפרסום מוזכרים גם לימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). סון הר-מלך מתוארת כמי שפעלה בתחומים מגוונים, ובהם חינוך, מקומות קדושים והמרחב הציבורי; רוטמן מזוהה בעיקר עם סמכויות בתי הדין הרבניים, ובהם חוק הבוררות. חברי הכנסת מש"ס, לפי הפרסום, התמקדו בין היתר בימי ציון לזכרם של גדולי תורה.
גם כאן צריך להיזהר מקריאה שטחית. לא כל השפעה נרשמת בטבלה. חבר כנסת שמכנס דיון נוקב בוועדה ומאלץ משרד ממשלתי לשנות נוהל, עשוי להשפיע יותר ממי שהגיש הצעה יפה שלא התקדמה. חבר כנסת שמנהל במשך חודשים מעקב אחר תקנות, תקציבים או מינויים, עשוי לפתור בעיה אמיתית בלי להופיע בכותרת של "חוק חדש". מנגד, הצעת חוק שלא מקודמת יכולה להיות חשובה מבחינה ציבורית ורעיונית, אך אין לה ערך מעשי רב אם אינה משנה את המציאות.
לכן, הקריאה הנכונה במדד היא לא תחרות כמותית, אלא בדיקת עומק: מי פעל, מי התמיד, מי יצר לחץ, מי הביא תוצאה ומי הסתפק בהנחת נייר על שולחן הכנסת. המדד חשוב דווקא מפני שהוא פותח את הדיון הזה, אך הוא אינו סוגר אותו.
השרים מחוץ למדד - וגם זו מגבלה
מגבלה נוספת שמופיעה בפרסום היא ששרים אינם כלולים במדד, משום שאינם יכולים להגיש הצעות חוק פרטיות. זו הסתייגות מהותית. בתחומי דת ומדינה, חלק גדול מן ההכרעות נמצא דווקא אצל שרים ומשרדי ממשלה: נהלים, תקנות, תקציבים, מינויים, פיקוח, אכיפה וסדרי עדיפות. לכן מדד המתמקד בחברי כנסת בלבד אינו יכול לשקף את מלוא אחריות הממשלה. הוא יכול לבחון מי מחברי הכנסת ניסה לפעול, אך לא בהכרח מי החזיק בסמכות האמיתית לשנות.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד במחנה הלאומי, שבו קל לגלגל אחריות מן הממשלה אל הכנסת, מן השרים אל הח"כים ומן ההבטחות אל "קשיים משפטיים" או "אילוצים קואליציוניים". המדד מציף את השאלה, אך התשובה רחבה ממנו: האם המחנה שהתחייב לחזק את פניה היהודיים של המדינה הפך את ההתחייבות הזו לעדיפות שלטונית, או השאיר אותה בידי חברי כנסת בודדים שמנסים לדחוף לבדם עגלה כבדה מדי.
מדד חותם אינו רק רשימת ציונים לחברי כנסת. הוא מבחן התבגרות למחנה פוליטי שלם. מי שמבקש לחזק את זהותה היהודית של המדינה אינו יכול להסתפק בהנחת הצעות חוק, בהצהרות או בכנסים. עליו להוכיח יכולת ביצוע: לקדם חקיקה עד הסוף כשצריך, לפקח על משרדי הממשלה כשאין צורך בחוק, ללחוץ בוועדות, לפתור בעיות בחדרים סגורים ולדעת מתי מאבק רעיוני חייב להפוך להכרעה מעשית.
במובן הזה, המדד מספר סיפור כפול. מצד אחד, יש חברי כנסת שפעלו והציפו נושאים שרבים מעדיפים לדחות. מצד שני, התוצאה הכוללת מוגבלת, ולעיתים אף מתסכלת. בכנסת, רעיון טוב אינו מספיק. גם נאמנות אידיאולוגית אינה מספיקה. בלי כוח פוליטי, בלי התמדה ובלי יכולת להפוך לחץ לתוצאה - הזהות היהודית נשארת בעיקר בכותרות, ולא תמיד במדיניות.
כבר בתחילת הדברים צריך להעמיד את המדד במקומו הנכון. זה אינו רק מדד חקיקה, ובוודאי לא רשימת "מי הגיש יותר הצעות חוק". חקיקה היא כלי מרכזי, אך בכנסת היא רק חלק מן התמונה. פעמים רבות פתרון בעיות בתחומי דת ומדינה אינו מגיע דווקא דרך חוק חדש, אלא דרך עבודה אפורה בהרבה: דיונים בוועדות, פיקוח על משרדי הממשלה, שאילתות, הצעות לסדר, לחץ על שר, תיקון נוהל, התערבות מול פקידות בכירה ולעיתים גם שיחות בחדרים סגורים שאינן משאירות כותרת נוחה לעיתון. המדד עצמו מציין כי הטבלה אינה משקפת פעילות נוספת שאינה הגשת הצעות חוק, ובהמשך מתאר פעילות רחבה יותר בזירות של פיקוח, השפעה ציבורית ובניית תשתיות רעיוניות.
הבעיה אינה רק מי הגיש - אלא מי הזיז
הנתונים שהובאו בפרסום מציבים מראה לא פשוטה מול הכנסת היוצאת. לפי "עולם קטן", מתוך אלפי הצעות חוק שהוגשו בכנסת ה-25, רק חלק קטן עבר בקריאה שלישית, ומתוכן מספר מצומצם עוד יותר עסק במישרין בנושאי יהדות. בחותם בחרו לבדוק מי קידם ערכים כגון שמירת שבת, כשרות, משפט עברי, הרוב היהודי ושלמות המשפחה. אולם גם בפרסום עצמו מודגש כי לא נכון לבחון חבר כנסת רק לפי מספר הצעות החוק שהגיש, משום שהשאלה החשובה לא פחות היא האם ידע לקדם אותן. לפי הטבלה, רוב ההצעות הרלוונטיות נתקעו בשלבים מוקדמים ביותר.
זו בדיוק נקודת המפתח. הצעת חוק היא לעיתים הצעד הראשון בדרך לשינוי, אך לעיתים היא גם סוף הדרך: מסמך מונח על שולחן הכנסת, הודעה לתקשורת, כותרת לפעילים, ואז קיפאון - והכל נשאר ברמה ההצהרתית ולא יורד לפסים מעשיים. כדי שחוק יעבור נדרש הרבה יותר מנוסח מנומק. צריך גיבוי קואליציוני, יו"ר ועדה שמוכן להשקיע זמן, שר רלוונטי שאינו בולם, הסכמות בתוך הממשלה ולעיתים גם מחיר פוליטי שמפלגה מוכנה לשלם. בהיעדר כל אלה, גם הצעה נכונה וחשובה יכולה להישאר בגדר הצהרה.
אבי מעוז כמקרה מבחן
יו"ר נעם, חבר הכנסת אבי מעוז, הוא הדוגמה הבולטת ביותר לפער הזה. לפי הפרסום, מעוז מוביל בפער ניכר בראש הטבלה, עם פעילות רחבה בנושאי ליבה: חוק השבות, הגדרת מיהו יהודי וסמכויות בתי הדין הרבניים. אלא שהמדד מציין גם את הצד השני של המשוואה: פעילות רבה, אך ללא הצלחה מרובה בהעברת הצעות החוק הללו.
הנתון הזה אינו בהכרח כתב אישום אישי נגד מעוז. להפך, הוא מלמד על מגבלת הכוח. סיעת יחיד יכולה להציף נושאים, להגיש הצעות, לדרוש דיונים, לשאול שאלות, לייצר לחץ ציבורי ולבנות תשתית רעיונית. אבל כאשר מגיע רגע ההכרעה, היא תלויה בשותפים גדולים ממנה. בלי מנוף פוליטי רחב, בלי יכולת לאיים במשבר קואליציוני ממשי ובלי גיבוי מפלגתי משמעותי, גם חבר כנסת פעיל מאוד עלול להיתקע בקיר הבטון של סדרי העדיפות הממשלתיים.
זו ביקורת חשובה גם כלפי הבוחרים וגם כלפי נבחרי הציבור. מי שמבטיח שינוי עומק בתחומי דת ומדינה צריך להסביר לא רק מה עמדתו, אלא מה כוחו. בכנסת אין די בצדקת הדרך. השאלה המעשית היא מי מחזיק במפתחות: בוועדה, בממשלה, בתקציב, בהסכמים הקואליציוניים וביכולת לכפות סדר יום.
המדד חושף גם את מה שאינו נספר
לצד מעוז, בפרסום מוזכרים גם לימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית) ושמחה רוטמן (הציונות הדתית). סון הר-מלך מתוארת כמי שפעלה בתחומים מגוונים, ובהם חינוך, מקומות קדושים והמרחב הציבורי; רוטמן מזוהה בעיקר עם סמכויות בתי הדין הרבניים, ובהם חוק הבוררות. חברי הכנסת מש"ס, לפי הפרסום, התמקדו בין היתר בימי ציון לזכרם של גדולי תורה.
גם כאן צריך להיזהר מקריאה שטחית. לא כל השפעה נרשמת בטבלה. חבר כנסת שמכנס דיון נוקב בוועדה ומאלץ משרד ממשלתי לשנות נוהל, עשוי להשפיע יותר ממי שהגיש הצעה יפה שלא התקדמה. חבר כנסת שמנהל במשך חודשים מעקב אחר תקנות, תקציבים או מינויים, עשוי לפתור בעיה אמיתית בלי להופיע בכותרת של "חוק חדש". מנגד, הצעת חוק שלא מקודמת יכולה להיות חשובה מבחינה ציבורית ורעיונית, אך אין לה ערך מעשי רב אם אינה משנה את המציאות.
לכן, הקריאה הנכונה במדד היא לא תחרות כמותית, אלא בדיקת עומק: מי פעל, מי התמיד, מי יצר לחץ, מי הביא תוצאה ומי הסתפק בהנחת נייר על שולחן הכנסת. המדד חשוב דווקא מפני שהוא פותח את הדיון הזה, אך הוא אינו סוגר אותו.
השרים מחוץ למדד - וגם זו מגבלה
מגבלה נוספת שמופיעה בפרסום היא ששרים אינם כלולים במדד, משום שאינם יכולים להגיש הצעות חוק פרטיות. זו הסתייגות מהותית. בתחומי דת ומדינה, חלק גדול מן ההכרעות נמצא דווקא אצל שרים ומשרדי ממשלה: נהלים, תקנות, תקציבים, מינויים, פיקוח, אכיפה וסדרי עדיפות. לכן מדד המתמקד בחברי כנסת בלבד אינו יכול לשקף את מלוא אחריות הממשלה. הוא יכול לבחון מי מחברי הכנסת ניסה לפעול, אך לא בהכרח מי החזיק בסמכות האמיתית לשנות.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד במחנה הלאומי, שבו קל לגלגל אחריות מן הממשלה אל הכנסת, מן השרים אל הח"כים ומן ההבטחות אל "קשיים משפטיים" או "אילוצים קואליציוניים". המדד מציף את השאלה, אך התשובה רחבה ממנו: האם המחנה שהתחייב לחזק את פניה היהודיים של המדינה הפך את ההתחייבות הזו לעדיפות שלטונית, או השאיר אותה בידי חברי כנסת בודדים שמנסים לדחוף לבדם עגלה כבדה מדי.
מדד חותם אינו רק רשימת ציונים לחברי כנסת. הוא מבחן התבגרות למחנה פוליטי שלם. מי שמבקש לחזק את זהותה היהודית של המדינה אינו יכול להסתפק בהנחת הצעות חוק, בהצהרות או בכנסים. עליו להוכיח יכולת ביצוע: לקדם חקיקה עד הסוף כשצריך, לפקח על משרדי הממשלה כשאין צורך בחוק, ללחוץ בוועדות, לפתור בעיות בחדרים סגורים ולדעת מתי מאבק רעיוני חייב להפוך להכרעה מעשית.
במובן הזה, המדד מספר סיפור כפול. מצד אחד, יש חברי כנסת שפעלו והציפו נושאים שרבים מעדיפים לדחות. מצד שני, התוצאה הכוללת מוגבלת, ולעיתים אף מתסכלת. בכנסת, רעיון טוב אינו מספיק. גם נאמנות אידיאולוגית אינה מספיקה. בלי כוח פוליטי, בלי התמדה ובלי יכולת להפוך לחץ לתוצאה - הזהות היהודית נשארת בעיקר בכותרות, ולא תמיד במדיניות.
| למדד המלא |
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| הרבה הצעות, מעט הכרעות: המדד שמביך את המחנה האמוני |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

