|
|
|
|
|
איתן מאיר ברוור מאסירי ביריה [צילום: אתר יזכור]
|
|
מעצרם של מתיישבי ביריה
ביום חמישי, 28 בפברואר 1946, בשעת בוקר מוקדמת, פשטו על ביריה כוחות גדולים של המשטרה והצבא הבריטי, מצוידים בגלאי מתכות וכלבי גישוש — ככל הנראה בעקבות מידע מודיעיני מוקדם. הם הקיפו את נקודת היישוב, ולאחר סריקות נרחבות מצאו הבריטים נשק שהוחבא בידי מחלקת פלמ"ח אחרת סמוך ליישוב, וכן מחבוא נשק נוסף של המחלקה הדתית. הבריטים החליטו לעצור את כל חברי ההיאחזות — 24 במספר — והשתלטו על המצודה ומבניה תוך פינוי מטלטליהם של המתיישבים.
העצורים הובלו ברגל, מוקפים משמר עם רובים מכודנים, למחנה המעצר במשטרת כנען הממוקמת על כביש צפת–ראש פינה, ולאחר מכן הועברו לכלא עכו. המעצר וההשתלטות הבריטית על ביריה עוררו סערה ציבורית ותגובות נזעמות ביישוב היהודי; הייתה זו הפעם הראשונה שיישוב שלם נאסר על כל אנשיו. היישוב העברי ראה זאת בחומרה רבה וחשש מתקדים מאיים על התפתחות מפעל ההתיישבות.
בהנחיית מטה ה'הגנה', יצא אל הפועל ב-14 במרס 1946 מבצע סודי ("מבצע גידם"). מטרת המבצע הייתה לנצל את העלייה המסורתית לקבר יוסף טרומפלדור ושאר מגיני תל חי כדי להקים מחדש את היאחזות ביריה. כ-3,000 חברי תנועות נוער ומתנדבים טיפסו בליל ה-14 במרס (י"א באדר) בגשם סוער כשהם עמוסי משא כבד, והקימו בקצה ההר בסמוך למצודה מחנה ארעי ("ביריה ב'"). באותו היום הסתערו הבריטים גם על מחנה זה והניסו את יושביו, אך מאות מאנשי האזור העפילו אליה שוב כעבור זמן קצר והקימו לידו את "ביריה ג'". לבסוף, נכנעו הבריטים לנחישות היישוב היהודי ולסערה הציבורית, ולאחר משא-ומתן התירו לכעשרים צעירים להישאר במחנה ביריה ג'.
משפטם של "אסירי ביריה"
24 מתיישבי ביריה, אנשי המחלקה הדתית בפלמ"ח שנעצרו על-ידי הבריטים, הועמדו למשפט בפני בית דין צבאי בריטי באשמת החזקת נשק בלתי חוקית. את הנאשמים ייצג עורך הדין אהרון חוטר-ישי, לימים הפרקליט הצבאי הראשי הראשון. משפחות הנאשמים הורשו להיות נוכחות באולם בית המשפט, ובהתייעצות מוקדמת התקבלה החלטה שהנאשמים יודו בהחזקת הנשק. בעת מעצרם וכליאתם, ספגו העצירים עינויים והתעללויות קשות.
חברי המחלקה שהוחזקו בכלא עכו המתינו בחרדה לתוצאות המשפט, שהיו עלולות לגרור עונש מוות. ביום שישי, 31 במאי 1946, נערך המשפט במשטרת כנען בצפת בפני שופטים צבאיים בריטיים. אלה שמות הנאשמים כפי שמופיעים בעיתונות דאז: משה קהת, שמואל בונפיל, אברהם יחיא, פאול ברגמן, איתן בראוור, אמנון שפיגל, שמעון פרידמן, שלמה בונפיל, דוד לוין, בנימין שפירא, עקיבא כהן, אברהם ויטמן, יהודה קלמן, משה המבורגר, אהרון פלוטניק, מיקלוש קרוייס, יהודה ניצן (בלום), שלמה ריידנסברג, מרדכי גולדשמיט, ה. לוינשטיין, שאול תירס, אברהם אנגלשטיין, אלעזר יעקובי ואהרון יצחק רבינוביץ.
כאשר התבקשו הנאשמים לדבר במשפט, קם יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ואמר: "כבוד השופטים. נשק זה נשק מגן הוא... ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי וזכות קיום. על זכות זאת אין אנו יכולים לוותר, ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.... פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו נשק מגן. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו אנו נכונים לפסק דינכם".
בית המשפט הצבאי גזר ארבע שנות מאסר על 20 מהנאשמים שהיו מעל גיל 18; שנתיים מאסר הוטלו על שלמה בונפילד ואמנון שפיגל שהיו מתחת לגיל 18; ואילו שני נאשמים שהיו מתחת לגיל 17 — משה קהת ואברהם יחיא — נדונו לשנת מאסר אחת. לאחר מתן גזר הדין הועברו האסירים לחצר הפנימית של משטרת כנען, שם פצחו בשירה ובריקוד הורה סוער לעיניהם המשתאות של השוטרים המלווים. לאחר מכן הועברו "אסירי ביריה" לכלא עכו, בו שהו עד דצמבר 1946.
|
|
|
|
|
|
מצודת ביריה 1945 [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]
|
|
משפטם של "אסירי ביריה"
24 מתיישבי ביריה, אנשי המחלקה הדתית בפלמ"ח שנעצרו על-ידי הבריטים, הועמדו למשפט בפני בית דין צבאי בריטי באשמת החזקת נשק בלתי חוקית. את הנאשמים ייצג עורך הדין אהרון חוטר-ישי, לימים הפרקליט הצבאי הראשי הראשון. משפחות הנאשמים הורשו להיות נוכחות באולם בית המשפט, ובהתייעצות מוקדמת התקבלה החלטה שהנאשמים יודו בהחזקת הנשק. בעת מעצרם וכליאתם, ספגו העצירים עינויים והתעללויות קשות.
חברי המחלקה שהוחזקו בכלא עכו המתינו בחרדה לתוצאות המשפט, שהיו עלולות לגרור עונש מוות. ביום שישי, 31 במאי 1946, נערך המשפט במשטרת כנען בצפת בפני שופטים צבאיים בריטיים. אלה שמות הנאשמים כפי שמופיעים בעיתונות דאז: משה קהת, שמואל בונפיל, אברהם יחיא, פאול ברגמן, איתן בראוור, אמנון שפיגל, שמעון פרידמן, שלמה בונפיל, דוד לוין, בנימין שפירא, עקיבא כהן, אברהם ויטמן, יהודה קלמן, משה המבורגר, אהרון פלוטניק, מיקלוש קרוייס, יהודה ניצן (בלום), שלמה ריידנסברג, מרדכי גולדשמיט, ה. לוינשטיין, שאול תירס, אברהם אנגלשטיין, אלעזר יעקובי ואהרון יצחק רבינוביץ.
כאשר התבקשו הנאשמים לדבר במשפט, קם יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ואמר: "כבוד השופטים. נשק זה נשק מגן הוא... ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי וזכות קיום. על זכות זאת אין אנו יכולים לוותר, ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.... פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו נשק מגן. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו אנו נכונים לפסק דינכם".
בית המשפט הצבאי גזר ארבע שנות מאסר על 20 מהנאשמים שהיו מעל גיל 18; שנתיים מאסר הוטלו על שלמה בונפילד ואמנון שפיגל שהיו מתחת לגיל 18; ואילו שני נאשמים שהיו מתחת לגיל 17 — משה קהת ואברהם יחיא — נדונו לשנת מאסר אחת. לאחר מתן גזר הדין הועברו האסירים לחצר הפנימית של משטרת כנען, שם פצחו בשירה ובריקוד הורה סוער לעיניהם המשתאות של השוטרים המלווים. לאחר מכן הועברו "אסירי ביריה" לכלא עכו, בו שהו עד דצמבר 1946.
נקמת הפלמ"ח במפקח ברוס
ב-9 במאי 1946 ניסו הבריטים, בהנחייתו של המפקח ברוס, לקחת מהעצורים טביעות אצבעות כחלק מהליך החקירה. אנשי ביריה התנגדו לכך בטענה כי אינם פושעים פליליים, והבריטים הפעילו נגדם כוח פיזי בניסיון לאלצם לעשות כן. חברי המחלקה הדתית הכריזו בתגובה על שביתת רעב מחאתית. השביתה הופסקה כעבור חמישה ימים על-פי בקשתו של הרב קניאל, רבה הראשי של חיפה.
על מעורבותו הפוגענית בפרשה שילם הקצין ברוס בחייו: הוא חוסל ב-17 באוקטובר 1946, בשעה 22:45, בירי של חוליית פלמ"ח בעת שטייל בבגדים אזרחיים ברחוב יפו בירושלים, סמוך לסמטה שמתחת לרחוב הלני המלכה (מליסנדה דאז). תחנת הרדיו של ה'הגנה', 'קול ישראל', הודיעה רשמית כי הארגון אחראי לחיסולו. בדצמבר 1946 הועברו אסירי ביריה לכלא המרכזי בירושלים שבמגרש הרוסים, שם היו מעורבים במהלך כליאתם במספר קטטות עם אסירים ערבים.
בתאריך 11 ביוני 1947, לרגל יום הולדתה של מלכת בריטניה, ניתנה חנינה כללית, וביחד עם אסירי בית הערבה יצאו אסירי ביריה לחופשי. עם שחרורם נפסקה פעילותה הרשמית של המחלקה הדתית של הפלמ"ח, וחבריה צורפו לרזרבת המילואים של הארגון.
ביריה לאחר מלחמת העצמאות
ב-7 ביוני 1946 פינו הבריטים את ביריה. המחנה הארעי ("ביריה ג'") נעזב ותושביו שבו למצודה המקורית. מצודת ביריה הפכה ליישוב קבע של תנועת בני עקיבא, אולם במהלך מלחמת העצמאות נפגע היישוב קשות מהפגזות, נהרס ונעזב. בשנת 1949 הוקם במקום מחנה עולים, ובאוקטובר 1959 הוחלט להפוך את המקום לכפר יערנים.
ביריה (ובמיוחד מצודת ביריה ההיסטורית ויער ביריה הסמוך לצפת) נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לאומי של נחישות, חלוציות ומאבק חסר פשרות, על שום שלמרות התנגדותו העיקשת של הצבא הבריטי, העפילו אלפי חלוצים להר וייסדו מחדש את היישוב.
בתנועת בני עקיבא נהוג לציין מדי שנה את "יום ביריה" בי"א באדר לזכר העלייה ההיסטורית, וחניכי התנועה מכל סניפי הארץ עולים למקום ביום זה במסגרת מפעל חינוכי נודד. בשנת 1971 שוחזר מתחם המצודה במלאו והפך למוזאון ומרכז מבקרים פעיל, המציג לקהל הרחב את היסטוריית המאבק וההתיישבות במקום.
|
|
תפוס כינוי יחודי
