מבחן הקו האדום של הרמטכ"ל

האם הרמטכ"ל אייל זמיר חייב להתפטר? האם התנגדותו הנמרצת לחוק הגיוס שאושר הערב בקריאה שנייה ושלישית יכולה להישאר ללא תגובה? אם אכן הגדיר את החוק, או את ההגבלות על מעצר עריקים הכלולות בו, כ"קו אדום", מה אמור להתרחש לאחר שהכנסת חצתה לכאורה את אותו קו? האם "קו אדום" הוא רק ביטוי שנועד להזהיר את הדרג המדיני, או שהוא נושא עמו גם משמעות מעשית? האם רמטכ"ל יכול להודיע כי החלטה מסוימת תפגע קשות ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו, ולאחר שההחלטה מתקבלת להמשיך בתפקידו כאילו לא אירע דבר?

רמטכ"ל חייב להציג בפני הממשלה והכנסת את עמדתו המקצועית באופן ברור, גם כאשר היא אינה נוחה. זו אינה חריגה מסמכותו, אלא חלק מאחריותו. אולם לאחר שהדרג המדיני והכנסת הכריעו, האחריות אינה נעלמת. היא רק משנה את צורתה. כעת עליו להחליט אם הוא מסוגל להמשיך לפקד על צה"ל ולשאת באחריות לתוצאות החוק שהתנגד לו בחריפות. אם זמיר סבור שהחוק פוגע בביטחון המדינה, מחמיר את המחסור בכוח אדם, מעמיק את אי-השוויון בשירות ומונע מצה"ל לאכוף את חובת הגיוס, כיצד יוכל להמשיך ולעמוד בראש המערכת הצבאית? כיצד יוכל לדרוש מחיילים וממפקדים לשאת בנטל, בשעה שהכנסת מעניקה לאחרים דרך להימנע ממנו? וכיצד יוכל לשאת באחריות לכשירותו של הצבא, כאשר הכלים שלדבריו דרושים להשגת אותה כשירות נלקחו ממנו?

התפטרות במקרה כזה אינה סירוב לקבל את הכרעת הכנסת. היא גם אינה הפיכה צבאית או ניסיון של הרמטכ"ל לכפות את רצונו על הדרג הנבחר. להפך. היא הכרה בסמכותו של הדרג המדיני להחליט, ובמקביל הכרה בזכותו ובחובתו של בעל תפקיד לומר כי אינו מסוגל לשאת באחריות לתוצאות ההחלטה. הכנסת רשאית לחוקק את החוק. הממשלה רשאית לקדם אותו. אבל אין היא רשאית לצפות שכל מי שהזהיר מפני תוצאותיו יישאר בתפקידו ויעניק להחלטה חותמת מקצועית שאינו מאמין בה. לכן השאלה אינה רק אם זמיר צדק בהתנגדותו לחוק. השאלה היא אם למילים "קו אדום" יש משמעות. אם הקו אכן נחצה, ואם הרמטכ"ל מאמין באמת שהחוק פוגע ביכולתו של צה"ל להגן על המדינה, האם אין עליו להסיק את המסקנה האישית המתבקשת ולהתפטר?