נציגי הציבור החרדים כולאים אותו

בימים שבהם מדינת ישראל זקוקה לכל חייל, לכל יד עובדת ולכל אזרח שמוכן לשאת באחריות, הכנסת בוחרת לעסוק בהקפאת מעצריהם של מי שלא התייצבו לשירות. לא בהרחבת מעגל המשרתים, לא בחיזוק צה"ל ולא ביצירת מסלולים שיאפשרו לצעירים חרדים להשתלב. שוב מחפשים דרך להקפיא, לדחות, לעקוף ולקנות עוד כמה חודשים של שקט פוליטי. צריך לומר את האמת: נציגי הציבור החרדים אינם מגינים על הצעירים החרדים. הם מגינים על מנגנון פוליטי שמבקש להשאיר אותם תלויים, חסרי כלים ומנותקים ממוקדי ההשפעה, התעסוקה והצמיחה של מדינת ישראל.

מאז 7 באוקטובר אין עוד מקום לסיסמאות הישנות. אלפי משפחות שילמו מחיר כבד. חיילי הסדיר נשחקים, אנשי המילואים נקראים שוב ושוב, עסקים קורסים ומשפחות מתנהלות חודשים ללא אחד ההורים. מול המציאות הזאת, הדרישה לשוויון בשירות איננה רדיפה של הציבור החרדי. היא תנאי בסיסי להמשך קיומה של חברה משותפת. אך שוויון אמיתי אינו מתחיל בצו הראשון בגיל 18. הוא מתחיל בגיל שלוש: ילד חרדי זכאי לקבל, לצד עולם התורה והאמונה, גם את הכלים שיאפשרו לו לבחור את עתידו: עברית ברמה גבוהה, מתמטיקה, אנגלית, אוריינות דיגיטלית, היכרות עם מוסדות המדינה וחינוך לאחריות אזרחית. לא כדי להפוך אותו לפחות חרדי, אלא כדי שלא יגיע לבגרות כשהאפשרויות שלו נקבעו מראש בידי עסקנים.

מי שמונע מילד כלים בסיסיים אינו שומר עליו מפני החברה הישראלית. הוא מונע ממנו עצמאות. הוא מצמצם את יכולתו ללמוד מקצוע, להתפרנס בכבוד, להבין את זכויותיו ולהשתלב במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות. כך נוצרת תלות עמוקה במוסדות, בקצבאות ובנציגים פוליטיים שמציגים את עצמם כמגיני הציבור, אף שהם עצמם מתחזקים את חולשתו. המתווה שאני מובילה מבוסס על עיקרון פשוט: מאה אחוז חובת תרומה למדינה, בלי הבדל בין חרדי, דתי, חילוני, יהודי או ערבי. צה"ל צריך לקבל קדימות. כל צעיר וצעירה שהצבא זקוק להם ושכשירים לשירות צריכים לשרת במסגרת צבאית, תוך יצירת מסלולים שמכבדים אורח חיים שונה ומאפשרים שירות משמעותי. אבל לא כל אדם מתאים לצבא, ולא את כולם הצבא מעוניין לגייס. לכן, מי שצה"ל קובע כי אינו נדרש לשירות צבאי יעבור למסלול מחייב של שירות אזרחי משמעותי.

הכלל הזה חייב לחול על כולם. חרדי שהצבא אינו זקוק לו ישרת בשירות אזרחי. גם חילוני שהצבא אינו מעוניין לגייס ישרת בשירות אזרחי. לא עוד מצב שבו צעיר אחד נשלח הביתה וצעיר אחר מקבל פטור מגזרי, אלא מערכת אחת, ברורה ושוויונית, שבה כל אזרח תורם לפי צורכי המדינה ולפי יכולותיו. מדינת ישראל זקוקה לעשרות אלפי משרתים במערכי ההצלה והחירום, בבתי החולים, בשירותי הרווחה, בחקלאות, בתשתיות, בחינוך המיוחד, בסיוע לקשישים ובחיזוק הרשויות המקומיות. שירות אזרחי איננו מסלול מילוט מן הצבא. הוא צריך להיות מסלול מחייב, מפוקח ומדיד, בהיקף משמעותי ובעל תרומה ממשית למדינה.

לצד החובה חייב לבוא גם תגמול ברור. מי שתורם יותר, מסתכן יותר ומקדיש תקופה ארוכה יותר מחייו למדינה צריך לקבל יותר. בזכויות בדיור, בהשכלה, בהכשרה מקצועית, במענקים ובהעדפה בשירות הציבורי. זכויות אינן יכולות להיות מנותקות מחובות, ומי שבוחר שלא לשרת אף שהוא יכול לעשות זאת אינו יכול לצפות לקבל מן המדינה בדיוק את מה שמקבל מי שנשא בנטל. ההנהגה החרדית מנסה לשכנע את הציבור שלה שכל ניסיון לשלבו הוא מתקפה על התורה. זו טענה כוזבת ומסוכנת. אין סתירה בין לימוד תורה לבין רכישת מקצוע. אין סתירה בין שמירת מצוות לבין הצלת חיים, סיוע לנפגעים או הגנה על המדינה. אין סתירה בין זהות חרדית לבין אזרחות פעילה.

הסתירה האמיתית היא בין טובת הצעיר החרדי לבין טובת העסקנים המבקשים לשלוט בעתידו. במקום לדרוש עוד פטור, נציגי הציבור החרדים היו צריכים להיאבק למען בתי ספר שמעניקים כלים, למען הכשרות מקצועיות איכותיות, למען מסלולי שירות מותאמים ולמען השתלבות בתעסוקה מתקדמת. במקום זאת, הם נלחמים כדי להחזיר את הגלגל לאחור, להחליש את האכיפה ולהנציח מערכת שאינה מסוגלת עוד להתקיים מבחינה ביטחונית, כלכלית או מוסרית. הציבור החרדי איננו אויב. הוא חלק בלתי נפרד מהעם בישראל, ויש בו צעירים רבים שמבקשים לתרום, לעבוד ולהשתלב מבלי לוותר על אמונתם. מי שעומד בדרכם הם פעמים רבות דווקא האנשים המתיימרים לייצג אותם.

אחרי 7 באוקטובר, לא נוכל עוד לבנות מדינה שבה קבוצה אחת נושאת באלונקה וקבוצה אחרת מקבלת בחוק רשות לעמוד מן הצד. ישראל זקוקה לברית אזרחית חדשה: חובת תרומה שווה לכולם, צה"ל תחילה, שירות אזרחי למי שאינו מגויס, חינוך שמעניק כלים מגיל שלוש ותגמול אמיתי למי שמשרת. לא מתוך שנאה ולא מתוך רצון למחוק זהות, אלא מתוך אחריות לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של הצעירים החרדים עצמם.