|
|
|
|
|
בראשיתי לחלוטין [צילום: מאור קינגסבורסקי/פלאש 90]
|
|
הוא מתאר את גב המים כמעוגל ועמוק, נימפאום מדברי זעיר וחבוי, מוצל בדפנות סלע זקופים
|
| ▪ ▪ ▪ |
הספר "ביתו במדבר" של מאיר שלו, המכיל 430 עמודים ו-23 פרקים, יצא בהוצאת עם עובד בשנת 1998. בפתיחה מדווחות העורכות, א' המרמן ונ' מירסקי, כי מאיר שלו נולד בנהלל בשנת 1948 ומתגורר בירושלים. עד אותה עת, פרסם הסופר שבעה ספרי ילדים וספרים כמו "תנ"ך עכשיו", "רומן רוסי", "עשו" "וכימים אחדים". וכפי שנאמר בפתיח, בהנחה שהקורא מכיר את העלילה, נתייחס בסקירתנו למראות הנוף והטבע המדברי בנגב המשתלב בעלילה והשפעתו על האדם והחברה.
את הפרק הראשון פותח שלו בתיאור גב מים חבוי בנגב בעיני איש עירוני, איש ירושלים. הוא לא רואה סביב הגב כל סימנים שמשאירים בני אדם ליד גב מים כמו למשל: אפר כבוי, שרידי ארוחה, עקבות וכדומה. מבחינת שלו גב המים הוא בראשיתי לחלוטין. עוד הוא מתאר את גב המים כמעוגל ועמוק, נימפאום מדברי זעיר וחבוי, מוצל בדפנות סלע זקופים. הסופר "העירוני" מדווח כי הגב שומר על מימיו גם בקיץ וככלל הוא אתר סודי.
כאדם שמקצועו הוא קידוחי מים בנגב, הוא מתאר את סביבת הגב החבוי כגיבורי משנה בדרך אליו: ציפור קטנה שחורת זנב, וסלע גדול שהשיטפון הביאו לכאן בעבר. אם זו אחת מציפורי הנגב הצפוני כמו סלעית, חוגלת המדבר, עורב חום-עורף או קטה, או האם התכוון לציפורי אזור ים המלח כמו – דרור הירדן, חוגלת סלעים, סלעית שחורת-כיפה ועוד. הוא רוכן אל מי הגב, מלווה באשתו, ומביט למעלה לעבר השמיים מארובת הסלעים/מצוקים ולאחר מכן מביט אל דמותו הנשקפת ממי הגב. הזדהותו עם הגב הנסתר היא מוחלטת והיא כמעט "האלתר אגו" שלו.
תיאורו הבא של קודח המים מביא עמו את ריח המדבר ומרחבי החול. בהגיעו למישורי החמדות הוא עוצר את הטנדר ומהלך במישורים הללו שיכור החופש, הדממה והאינסוף. מסתבר שלאחר דיון בהבדל בין שביל מישורי לשביל הררי הוא מחפש במישורי החמדות אבנים יפות לדודו אברהם מהעיר הרחוקה. המדבר מקסים אותו ומכין לו, לדבריו, הפתעות הטמונות בחול.
|
|
|
|
|
|
סלעי המדבר הגדולים [צילום: דורון הורוביץ/פלאש 90]
|
|
למשפחתו מספר איש "מקורות" על הסלעים שהוא אוהב להתבונן בהם
|
| ▪ ▪ ▪ |
במסגרת עבודתו החדשה "כפקח גושי", הוא מבקר את אתרי "מקורות" במדבר ומנסה לתקן נזילות. זאת הוא מאתר בקלות היות שליד הנזילה כבר נבטו צמחים ירוקים. החום העז והיובש המדברי ממלאים אותו כוחות חיים. ושוב חוזר המוטיב של "הגב החבוי" המושך אותו ללב הצוקים והוואדיות המרוחקים. למשפחתו מספר איש "מקורות" על הסלעים שהוא אוהב להתבונן בהם, על סלעי המדבר הגדולים, שנשמטו פעם מראש הצוק, התדרדרו ויצרו, זועמים ומרי נפש, מעמד באמצע המדרון – לפני התחתית, לפני המנוחה.
בכך הוא מצדיק את אהבתו למדבר בפני בני משפחתו הירושלמיים "העירוניים". בחקירות שעושה הדודה שלו על אורח חייו במדבר מגלה לה הסופר כי במדבר כולם מאמינים באלוהים. הדודה מלגלגת עליו וטוענת שהחום והבדידות גורמים לאנשים החיים ועובדים במדבר לצאת מדעתם. אם אין להם כובע, הם מתחילים לשוחח עם הבורא, וכך היא סונטת בו עוד ועוד ומציגה זלזול למדבר ולנופיו.
|
|
|
|
|
|
השקט המדברי [צילום: ענת חרמוני/פלאש 90]
|
|
הוא עוצם את עיניו ונותן לשקט המדברי להכניע אותו, והדברים מתבררים ביתר קלות
|
| ▪ ▪ ▪ |
אחד הפרקים נפתח בתיאור מראה הערוץ בנגב לאחר השיטפון. בין השיחים שהושכבו מהזרם הוא זיהה רק את הרותם המדברי, אך היו עוד. אותו רותם מדברי, שריחו מתוק, חזק, רענן, משכר ונפוץ למרחוק. הסחף חשף שכבות חדשות של חלוקי נחל והוכיח את התולדות העתיקות של סלע ועפר. וכך שלו כותב: "שנים של אדמה, שנים של יובש, שנים של ים, שנים של זרימה וסערה".
אט אט המדבר הופך לו למקלט, לבית שני. ברגעים קשים הוא נוסע כל הלילה לאורך ים המלח המדברה כדי להימנע מלהתעמת עם הסבך המשפחתי בירושלים. בתארו את שבילי המדבר רואה בהם הסופר את העבר ש"התגלגל" בהם, את בורות המים הסתומים שלאורכם ואת הצורך להתבונן בעת ההליכה או הנסיעה בהם אחר עקבות, ולגלות את הערוצים והנחלים המביאים אתם זיכרונות של הגייסות והצבאות שעברו כאן בעבר. ההיסטוריה האנושית שצעדה כאן במדבר קפאה, והיא נוצקה בסלעים ונטמנה בחולות המדבר.
הוא מאוהב בשקט שניתן לקנות במדבר. נשכב על גבו, בין נביעות מלוחות, אשר מיני עשבים שונים מעטרים אותן, ולפעמים גם קנים גבוהים ושבטים ירוקי-עד. הוא עוצם את עיניו ונותן לשקט המדברי להכניע אותו, והדברים מתבררים ביתר קלות. עד כדי כך שדממת המדבר נדמית לו סוג של רעש, ואוושת הקנים נעשית לו סוג של דממה. הסופר מכריז: "אין שאון נעים לאוזן מדממתו הגמורה של המדבר". הקורא מבין שניתן להבהיר מצוקות נפשיות רק כשאתה לבד, שהשממה והשקט סביבך.
|
|
היכרות עם המדבר – אז ועכשיו
|
|
|
|
|
|
מיליוני כוכבים זוהרים [צילום: הדס פרוש/פלאש 90]
|
|
חלומו של הגיבור כי שותפו ידבק "במחלת המדבר", ייקח פטיש חוצבים ויחפור לו באר במרכז הוואדי
|
| ▪ ▪ ▪ |
את היכרותו עם הנגב עשה הסופר/הגיבור בתקופת היותו חייל בסדיר. לראשונה ראה שם עקרבים, נחשים, ואדיות רדודים, ציפורים המחפשות מזון ותנים מייללים בקרב האוהל. הלילות היו קרים כסכינים. טללים קפאו בחגווי האבן. סלעים נסקו ברעש בלילות. לראשונה בלילות הנגב מגלה הסופר כי השמיים זרועים מיליוני כוכבים זוהרים, אותם אף פעם לא ראה בירושלים. בשבתות, הסופר נהג לקחת עמו מים, תפוזים ואת חפירה והיה משוטט במעלה הוואדי ומחכה להפתעות.
די לו לעבור עיקול אחד של הוואדי והוא כבר באזור אחר של המדבר. באזור מצויים תריסר שיחי הרותם הפרטיים שלו. הוא התחבא, נח, עשה צרכיו ואף חלם. אחר כך התפשט לגמרי ובנעליו התהלך בשמש ומצץ תפוזים. ריח הרותם האביבי גרם לו תחושת אושר עילאי. לפתע נזכר שלאחר גירושיו, היה המדבר המקום המתאים בשבילו להתבודד ולהשתקם על-אף שלא נישא בשנית.
הגיבור בספר לוקח את שותפו לקידוחים לטיול מדברי. הוא מראה לו את הסכרים הקטנים שחפרו כאן קדמונים במטרה לעצור את קרקעות הסחף העשירות. בצידי קירות הוואדי הוא מצביע על תעלות מיוחדות שנחצבו על-מנת להוליך את מי הגשם אל הוואדי. חלומו של הגיבור כי שותפו ידבק "במחלת המדבר", ייקח פטיש חוצבים ויחפור לו באר במרכז הוואדי. אחר כך לימד את שותפו למדוד את עומק הבאר הכרויה הזנוחה בוואדי על-ידי מדידת זמן נפילת האבן ואף להאזין אם היא מתנפצת אל המים שנותרו בקרקעית.
|
|
|
|
|
|
אפשרות להתחלה חדשה [צילום: יניב נדב/פלאש 90]
|
|
חייבים לקרוא ראשית את כל הספר ורק אז לבודד את החלקים הקשורים במדבר, בנגב ובים המלח
|
| ▪ ▪ ▪ |
על אף שהקורא אינו מזהה "עלילה" קלאסית בספר – מתבלטים כמה וכמה קווי מחשבה, תהייה, שאלה והצהרה. כך למשל בכמה מקומות מגיע הגיבור למסקנה כי הציונות (כך היא מוצגת) היא הרפתקה מתמשכת הרת אסון בחיי העם היהודי. המים בכלל ומי המדבר, ומי השיטפונות, הגבים ומי הקידוחים מסמלים – על-אף אווירת האכזבה המשפחתית בירושלים – את מקור החיים המשפחתי והפיזיולוגי. כלומר, בהרחבה, המים מסמלים את החיים, הטבע, מקור החיות והתקווה לעתיד אחר.
ירושלים וצפון הארץ משמשים את הסופר כבמה לצמיחתן של האידאולוגיות, המתחים המשפחתיים, זיכרונות הילדות שאינם מרפים ואת הארץ ללא מוצא. מי המדבר לעומת זאת משמשים בכמה אופן: האחד, אתר קבורה ישן לזיכרונות הקשים, או כסמל לתהום הנשייה. במקביל, מי המדבר המתגלים בגבים נסתרים, בערוצי נחל מוסתרים ובקידוחי מים – מביאים אתם ריח חדש, תחושה של אפשרות להתחלה חדשה, ובניגוד לחיי ירושלים – צמיחה נקייה מאינטריגות ומאידאולוגיות, טהורה כרותם המדברי הריחני ומגביהת עוף כציפורים העטורות צבעים בכנפיהן והנעלמות אל תוככי המדבר.
פרט מעניין – חבריו של הסופר הנציחו את הגב המצוי על סלע "גב זרחן" עליו כתב שלו. הוא הוצב במקום נסתר שניתן להגיע אליו רק בסנפלינג. הלוח הוצב ב-23 באוגוסט ובדיוק יום לפני ציון יום השנה לפטירתו, רק אז הוברר לחבורה ולמשפחה שהוא נגנב. לא ברור מי ומה, אך חלקו של הלוח נותץ וחלקו נלקח. רינה, אלמנתו של הסופר, אמרה: "התלישה של שלט לא מנקר עיניים גרמה לנו כאב רב". רבים מבין אלה שהגיבו לאירוע, טענו ששלו עצמו, כחובב טבע, היה מתנגד לדרך הנצחה זו.
חוות דעת פרטית: כקורא, חייבים לקרוא ראשית את כל הספר ורק אז לבודד את החלקים הקשורים במדבר, בנגב ובים המלח. כך עשיתי וזו עצתי לקורא. בקריאה בפעם השנייה, תיאוריו של מאיר שלו את גב המים וסביבתו בחי ובצומח מדויקים ובהחלט מצליחים להעביר את התחושה שאתה יחד עם הסופר משוטטים עם הטנדר של "מקורות" מאתר לאתר, וחווים את הנופים, המראות והריחות.
לתושבי הדרום והנגב – מומלץ מאוד לקריאה.
|
|