שעון קוקייה בין ירושלים לריאד התנהלות זיגזג של טראמפ מול אירן

ככה זה כשאתה נשיא המעצמה הגדולה בעולם, אבל מתנהג כמו קוקייה שמפנה את ראשה פעם לימין ופעם לשמאל, פעם לירושלים ופעם לריאד. כשהמבט הוא לעבר בירת ישראל, תופי המלחמה רועמים: לא ניתן לסמוך על אירן, הר המכוש הוא המסתור על הגרעין, חייבים להלום באירנים עד שהם ייכנעו (הם לא!). כאשר העין נודדת לריאד, נשמעות צפירות הרגעה: טובת העולם מחייבת משא-ומתן; האירנים מגלים רצינות; אפשר להגיע להסכם תוך יממה.

אם אתם עוקבים אחרי התנהלותו של דונלד טראמפ מאז 28 בפברואר, השבת בה החלה המערכה הנושאת את השם "שאגת הארי", תוכלו לכנות את המדיניות שלו במילה אחת: זיגזג. כמה מעמיתיי טוענים שהנשיא מחושב, שוקל את החלופות בזהירות ומבין היטב מה כדאי לו לסכן ומה לא. אחרים משמיעים באוזניי את הטיעון שטראמפ פועל לפי ימי המסחר בבורסה. הוא מאיים, מלחיץ את השוק, מחירי הפט מזנקים, הוא מוכר ביוקר, ואז מרגיע את המצב, המחירים יורדים והוא קונה בזול. וחוזר חלילה. ככה זה נמשך לפחות מהשמונה באפריל, המועד בו ארה"ב ואירן הכריזו על הפסקת אש.

שיקולים כלכליים ומציאות של סבבי הסלמה

מבין שני ההסברים הללו, אני נוטה יותר לזה שמאחוריו מסתתרים שיקולים כלכליים. אומנם דיווחים שהתפרסמו בארה"ב מלמדים כי טראמפ ומשפחתו גרפו הון עתק מאז החלה המלחמה. אלא מה? גם קודם הם היו עשירים. אז מה? הכל זו תאוות בצע? אני לא קונה את זה. טראמפ, בכהונתו השנייה יותר מאשר הראשונה (2016-2020) מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה או כמו ילד שקיבל צעצוע ועושה הכל לשבור אותו. ושוב לתקן. ושוב לשבור. כי ככה זה מקדמא דנא: אנחנו כל הזמן בניסוי ותהייה. ולפעמים גם בטעייה.

את כמות הטעויות שעשה טראמפ מול אירן מאז פברואר כבר קשה לספור. עוד יישפכו על זה מיליארדי מילים בתקשורת ובאקדמיה. כבר עתה ניתן להעריך, לא במידה מוגזמת, כי טראמפ יצר למעשה מציאות של סבבי הסלמה מול אירן. מפקדי הצבא האמריקני כבר הודו בפומבי בשבוע שעבר שאין תוכנית אסטרטגית מוסדרת למערכה הבאה. כאשר הנשיא עצבני, הוא מורה להתכונן לתקיפה. מה תוקפים? לא ברור. ברור שאם אמריקה תוקפת, בעלות בריתה במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי מותקפות בחזרה (עד כה ישראל מחוץ למערכה). ואז הנשיא האמריקני שוב נוהג כקוקייה שמסבה את ראשה לשמאל ולימין. לירושלים ולריאד. ולפעמים גם לדוחה. באוזן אחת אומרים לו: כבוד הנשיא, בוא נהלום באירנים. באוזן השנייה אומרים לו הערבים: דונט.

אי-השגת מטרות המלחמה וההשלכות על ישראל

כרגע טראמפ בדונט. עד מתי? עד שתגיע שעת הצהריים והקוקייה תוציא שוב את ראשה ולבדוק כמה חם במפרץ הפרסי (חם מאוד באוגוסט. תשאלו את חיילי צבא עירק, שהיום, 2 אוגוסט, מציינת 36 שנים לפלישתה לכווית). קשה עד בלתי אפשרי להעריך כמה זמן המצב הזה ימשך. מה שברור (לי) הוא שלאירן יש מרווח נשימה כלכלי, חוסן לאומי ונכונות להקריב למען הישרדות המשטר. אפשר שחלק מהקוראים יתעייפו לקרוא את זה שוב, אבל צריך לשוב ולהזכיר שלוש מטרות מלחמה שנקבעו על-ידי נתניהו וטראמפ לא הושגו: הוצאת הגרעין מאירן, הסרת האיום של הטילים הבליסטיים ויצירת תנאים להפלת המשטר בטהרן. לפי שעה אלו מטרות דמיוניות.

אז מה יהיה? יהיה מה שהיה. גם ישראל תמצא את עצמה חיה מסבב לסבב שבין ארה"ב לאירן, עם העלאת מוכנות בעורף למקרה שאירן תחליט לירות שוב לעבר שטח ישראל. ההשלכות על מצב הרוח הלאומי, על התוכניות לחופשות בארץ ובעולם, על קיום קייטנות וכך הלאה - ברורות. שלום חנוך שר פעם שמשיח לא בא ומשיח לא מטלפן. בינתיים מסתבר שהמשיח גם לא ג'ינג'י שישב בחדר הסגלגל בבית הלבן. מקסימום קוקייה אמריקנית מודל 2026.