פרדוקס הקרבה לכוח

הסיפור של אוריך ופלדשטיין מעניין פחות כשאלה מי ידע מה ומי אמר למי, ויותר כסיפור על מבנה היררכי ועל הסכנה הטמונה בקרבה לכוח. פלדשטיין, כפי שהדברים מצטיירים מבחוץ, הוצב במקום כמעט בלתי אפשרי: קרוב מספיק למוקד קבלת ההחלטות כדי לפעול בשמו, אך לא קרוב מספיק כדי ליהנות מן ההגנה שמעניקה השתייכות מלאה למעגל הפנימי. זהו מעמד שמקנה כוח כל עוד המערכת פועלת כסדרה, אך עלול להפוך לחולשה ברגע שהיא נדרשת להסביר את עצמה.

אפשר לראות בו מעין גוף שהוכנס בין שני גופים גדולים ממנו. תפקידו אינו רק להעביר מסרים, אלא גם לספוג את החיכוך ביניהם. במצב כזה העמימות אינה בהכרח תקלה במערכת, היא עשויה להיות חלק ממה שמאפשר לה לפעול. לא תמיד כדאי להגדיר במדויק מי מוסמך לעשות מה, למי הוא כפוף ומכוח איזו סמכות הוא פועל. כל עוד הכל מצליח, העמימות מאפשרת לכל אחד ליהנות מפירות הפעולה. כאשר משהו משתבש, אותה עמימות מאפשרת לכל אחד גם להתרחק ממנה.

השוואות מקראיות לדינמיקה משפחתית ופוליטית: כאן מתעורר הפיתוי להשוות את אוריך ופלדשטיין לקין והבל. אלא שההשוואה מוגבלת. קין והבל הם אחים הניצבים, לפחות מלכתחילה, באותו מישור, והטרגדיה נוצרת מתוך תחרות על הכרה ועל חסדו של מי שנמצא מעליהם. אם יש משהו מן המבנה הזה ביחסי אוריך ופלדשטיין, הרי הוא בשאלת הקרבה למקור הסמכות: מי מוכר כבן בית, מי מדבר בשם האב ומי זוכה באמונו. אבל פלדשטיין ואוריך אינם באמת שני אחים שווי מעמד המתחרים ביניהם. ההיררכיה ביניהם ובינם לבין מי שמעליהם מורכבת יותר.

דווקא יצחק וישמעאל מציעים אנלוגיה מעניינת יותר. שניהם בנים לאותו אב, אך השתייכותם אינה שווה. אחד הוא בן ההבטחה, האחר הוא בן שהיה רצוי בשעתו, אך נעשה ניתן להרחקה כאשר השתנה הסדר. במובן הזה, השאלה איננה מי אהוב יותר, אלא מי שייך למבנה באופן שאי אפשר לוותר עליו ומי שייך אליו כל עוד יש בו צורך. ישמעאל אינו זר. להפך, הוא קרוב מאוד. דווקא משום כך גירושו טעון כל כך. הוא נמצא בתוך המשפחה, אבל מגלה שהיותו בתוכה אינה מבטיחה שמקומו בה קבוע.

הפרדוקס של האדם הגמיש: דרך העדשה הזאת אפשר להתבונן גם בפלדשטיין. ייתכן שהטעות הגדולה ביותר של אדם הנמצא סמוך מאוד למוקד הכוח היא לבלבל בין קרבה לבין שייכות. הוא שומע דברים שאחרים אינם שומעים, מדבר עם אנשים שאחרים אינם מגיעים אליהם, מבצע משימות רגישות ונעשה שותף לסודות. כל אלה יוצרים תחושה שהוא בפנים. אבל קיימת הבחנה מכרעת בין מי שנמצא בחדר לבין מי שהחדר שייך לו. וכאן נמצא הפרדוקס. דווקא האדם שנבחר מפני שהוא גמיש, זמין ואינו כבול לחלוטין למבנה הפורמלי, עלול להפוך בשעת משבר לאדם שקל ביותר להוציא מן המבנה. חולשת מעמדו היא שהפכה אותו מלכתחילה לשימושי. מה שנראה לו אולי כגישה בלתי אמצעית למוקדי הכוח, יכול להתברר בדיעבד כהיעדרו של עוגן מוסדי שיגן עליו.

לכן אולי אין צורך לבחור בין קין והבל לבין יצחק וישמעאל. שני הסיפורים מאירים משהו, אך אינם העיקר. הסיפור המעניין יותר הוא עתיק וכללי מהם: הכוח זקוק לעיתים לאדם הקרוב אליו מספיק כדי לפעול בשמו, אך רחוק ממנו מספיק כדי שניתן יהיה, בשעת הצורך, לומר שהוא פעל לבדו. אם זו אכן הדינמיקה שהתפתחה כאן, הטרגדיה של פלדשטיין אינה רק בכך שננטש. היא בכך שייתכן שלא הבחין בזמן שהמקום שנראה לו כמקום של כוח היה מלכתחילה גם המקום הפגיע ביותר במערכת.