מחיר כבד [צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90]
המיתוס על בית המשפט ומדיניות ההגירה |
סוגיית מדיניות ההגירה בישראל - הטענה השכיחה לפיה בית המשפט העליון הוא המכתיב בלעדית את המדיניות מופרכת ● הימנעות ממושכת של המחוקק מכינון חוק הגירה מקיף יוצרת חלל מנהיגותי, מגלגלת את ניהול התחום לידי פקידות זוטרה במסדרונות משרד הפנים, ומחייבת התערבות שיפוטית כסעד אחרון מול שרירות לב ביורוקרטית |
בשיח הציבורי והפוליטי הסוער של השנים האחרונות נשמעת לא פעם טענה נחרצת: בית המשפט העליון הוא-הוא שקובע ומעצב את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל. לפי התזה הזו, הממשלה והמחוקק מבקשים להנהיג מדיניות לאומית סדורה, אלא שידיו של השלטון כבולות בשל אקטיביזם שיפוטי מופרז.
אלא שעיון מעמיק במנגנונים המשפטיים והמנהליים הפועלים בשטח - כפי שעלה בשיחתי עם עו"ד דלר יוסופוב, מומחה לדיני הגירה - חושף תמונה שונה לחלוטין. במקום שבו הציבור מדמיין דיונים חוקתיים סוערים באולם היכל המשפט בירושלים, נפגש האזרח (והתושב) עם מציאות אפורה, שרירותית ונטולת מדיניות, המתחילה ומסתיימת במסדרונותיה הצרים של הביורוקרטיה.
המחסום הנסתר מעין הציבור
הניסיון להציג את בית המשפט העליון כמי שמנהל את שער הכניסה לישראל מתעלם מהמבנה הפרוצדורלי הבסיסי של הדין המנהלי. המסלול שמיועד לאדם המבקש להסדיר מעמד - בין אם מדובר בבן זוג של אזרח ישראלי, בניין ליהודי, או במבקש מעמד מטעמים הומניטריים - נחסם עוד הרבה לפני הרשות השופטת.
התחנה הראשונה והמכרעת היא פקידות משרד הפנים. כאשר נמסרת החלטה שלילית, הערעור אינו מוגש לבית משפט עצמאי, אלא לבית הדין לעררים - ערכאה הממוקמת אל מול משרד המשפטים, כחלק מהרשות המבצעת. רק בודדים מבין המבקשים, המצוידים במשאבים כספיים ונפשיים כבירים, מצליחים להעביר את עניינם לבית המשפט המחוזי. מתוכם, רק כחמישית מזוכים כלל ברשות ערעור בבית המשפט העליון.
כאשר מביטים במספרים, המיתוס נסדק: למעלה מ-80% מההכרעות בתחום ההגירה אינן מגיעות כלל לפתחו של בית המשפט העליון. הגורם המכריע בפועל אינו נשיא העליון, אלא פקיד זוטר בלשכה מחוזית, הפועל מכוח סמכויות שהאציל לו שר הפנים.
התנערות מנהיגותית וגלגול אחריות
הבעיה העמוקה של דיני ההגירה בישראל אינה התערבות שיפוטית, אלא חוסר מעש חזק ומתמשך של המחוקק. פרט לחוק השבות - המהווה עמוד תווך ציוני ראשון במעלה - למדינת ישראל אין חוק הגירה מקיף, קוהרנטי ומודרני. בהיעדר חוק המגדיר קריטריונים שקופים וברורים לנושאים כמו איחוד משפחות, מעמד נינים או סוגיות גיור, נותר חלל מנהיגותי עצום. המחוקק נמנע מקבלת החלטות מורכבות משיקולים פוליטיים, ומותיר את הזירה לשיקול דעתו הבלעדי של השר התורן.
כשאין חוק - נוצרת שרירותיות; וכשיש שרירותיות ונפגעות זכויות יסוד, אזרחים פונים לבית המשפט בלית ברירה כדי למצוא סעד בבעיות חיים אמיתיות. כפי שראינו בסוגיית הגיור, שבה המתין בית המשפט למעלה מ-15 שנה למחוקק שיסדיר את הנושא בחוק, הימנעות הממשלה מקבלת החלטות היא זו שכופה על המערכת השיפוטית להתערב. להאשים לאחר מכן את השופטים ב"גזילת סמכויות" פירושו לחפש את המטבע מתחת לפנס, ולא במקום שבו הוא אבד.
המחיר החברתי והדמוקרטי
לסירוב לכונן מדיניות הגירה קוהרנטית יש מחיר כבד המהדהד אל תוך הכלכלה והדמוגרפיה הישראלית. כפי שקורה היום, היעדר שילוב של אוכלוסיות מסוימות בשוק העבודה ובשירות הצבאי מייצר תלות הולכת וגדלה בעשרות אלפי עובדים זרים. אותם עובדים מקימים כאן את מרכז חייהם, והמערכת, שחסרה קריטריונים סדורים, נאלצת להתמודד בדיעבד עם מציאות דמוגרפית חדשה שנוצרה ללא תכנון.
מעבר לכך, התנהלות מנהלית שרירותית, הפועלת ללא שקיפות וללא בלמים, שוחקת את נורמות היסוד של דמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה אינה מתמצה אך ורק בפרוצדורה של קלפי ביום הבחירות; דמוקרטיה מהותית נמדדת ביכולתו של האזרח הקטן לעמוד מול עריצות ביורוקרטית ולהגן על זכויותיו הבסיסיות באמצעות ערכאות עצמאיות.
הגיעה העת שהמערכת הפוליטית בישראל תחדל מלגלגל את האחריות לעברה של הרשות השופטת. אם הימין והשמאל חפצים במשילות אמת ובשמירה על אופיה של המדינה, מן הראוי שיתכבדו ויחוקקו מדיניות הגירה גלויה, צודקת ומפורטת. עד שזה יקרה, ראוי שנזכור: הבעיה אינה עודף שפיטה, אלא חוסר הנהגה.
אלא שעיון מעמיק במנגנונים המשפטיים והמנהליים הפועלים בשטח - כפי שעלה בשיחתי עם עו"ד דלר יוסופוב, מומחה לדיני הגירה - חושף תמונה שונה לחלוטין. במקום שבו הציבור מדמיין דיונים חוקתיים סוערים באולם היכל המשפט בירושלים, נפגש האזרח (והתושב) עם מציאות אפורה, שרירותית ונטולת מדיניות, המתחילה ומסתיימת במסדרונותיה הצרים של הביורוקרטיה.
המחסום הנסתר מעין הציבור
הניסיון להציג את בית המשפט העליון כמי שמנהל את שער הכניסה לישראל מתעלם מהמבנה הפרוצדורלי הבסיסי של הדין המנהלי. המסלול שמיועד לאדם המבקש להסדיר מעמד - בין אם מדובר בבן זוג של אזרח ישראלי, בניין ליהודי, או במבקש מעמד מטעמים הומניטריים - נחסם עוד הרבה לפני הרשות השופטת.
התחנה הראשונה והמכרעת היא פקידות משרד הפנים. כאשר נמסרת החלטה שלילית, הערעור אינו מוגש לבית משפט עצמאי, אלא לבית הדין לעררים - ערכאה הממוקמת אל מול משרד המשפטים, כחלק מהרשות המבצעת. רק בודדים מבין המבקשים, המצוידים במשאבים כספיים ונפשיים כבירים, מצליחים להעביר את עניינם לבית המשפט המחוזי. מתוכם, רק כחמישית מזוכים כלל ברשות ערעור בבית המשפט העליון.
כאשר מביטים במספרים, המיתוס נסדק: למעלה מ-80% מההכרעות בתחום ההגירה אינן מגיעות כלל לפתחו של בית המשפט העליון. הגורם המכריע בפועל אינו נשיא העליון, אלא פקיד זוטר בלשכה מחוזית, הפועל מכוח סמכויות שהאציל לו שר הפנים.
התנערות מנהיגותית וגלגול אחריות
הבעיה העמוקה של דיני ההגירה בישראל אינה התערבות שיפוטית, אלא חוסר מעש חזק ומתמשך של המחוקק. פרט לחוק השבות - המהווה עמוד תווך ציוני ראשון במעלה - למדינת ישראל אין חוק הגירה מקיף, קוהרנטי ומודרני. בהיעדר חוק המגדיר קריטריונים שקופים וברורים לנושאים כמו איחוד משפחות, מעמד נינים או סוגיות גיור, נותר חלל מנהיגותי עצום. המחוקק נמנע מקבלת החלטות מורכבות משיקולים פוליטיים, ומותיר את הזירה לשיקול דעתו הבלעדי של השר התורן.
כשאין חוק - נוצרת שרירותיות; וכשיש שרירותיות ונפגעות זכויות יסוד, אזרחים פונים לבית המשפט בלית ברירה כדי למצוא סעד בבעיות חיים אמיתיות. כפי שראינו בסוגיית הגיור, שבה המתין בית המשפט למעלה מ-15 שנה למחוקק שיסדיר את הנושא בחוק, הימנעות הממשלה מקבלת החלטות היא זו שכופה על המערכת השיפוטית להתערב. להאשים לאחר מכן את השופטים ב"גזילת סמכויות" פירושו לחפש את המטבע מתחת לפנס, ולא במקום שבו הוא אבד.
המחיר החברתי והדמוקרטי
לסירוב לכונן מדיניות הגירה קוהרנטית יש מחיר כבד המהדהד אל תוך הכלכלה והדמוגרפיה הישראלית. כפי שקורה היום, היעדר שילוב של אוכלוסיות מסוימות בשוק העבודה ובשירות הצבאי מייצר תלות הולכת וגדלה בעשרות אלפי עובדים זרים. אותם עובדים מקימים כאן את מרכז חייהם, והמערכת, שחסרה קריטריונים סדורים, נאלצת להתמודד בדיעבד עם מציאות דמוגרפית חדשה שנוצרה ללא תכנון.
מעבר לכך, התנהלות מנהלית שרירותית, הפועלת ללא שקיפות וללא בלמים, שוחקת את נורמות היסוד של דמוקרטיה ליברלית. דמוקרטיה אינה מתמצה אך ורק בפרוצדורה של קלפי ביום הבחירות; דמוקרטיה מהותית נמדדת ביכולתו של האזרח הקטן לעמוד מול עריצות ביורוקרטית ולהגן על זכויותיו הבסיסיות באמצעות ערכאות עצמאיות.
הגיעה העת שהמערכת הפוליטית בישראל תחדל מלגלגל את האחריות לעברה של הרשות השופטת. אם הימין והשמאל חפצים במשילות אמת ובשמירה על אופיה של המדינה, מן הראוי שיתכבדו ויחוקקו מדיניות הגירה גלויה, צודקת ומפורטת. עד שזה יקרה, ראוי שנזכור: הבעיה אינה עודף שפיטה, אלא חוסר הנהגה.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| המיתוס על בית המשפט ומדיניות ההגירה |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

