נתניהו. שלושים שנה [צילום: יוסי וקנין]
תמונה אחת, מנהיג אחד, שלושים שנה
|
מבט נוסטלגי אל ראיון שנערך לפני שלושים שנה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו משמש כתב תבליט לשינויים העצומים שעברו על המדינה ועל האנשים שליוו את המסע, ומדגיש את המשכיותו של מנהיג אחד מול מציאות ישראלית רצופת תהפוכות, מאבקים וייסורים |
לפני שלושים שנה, בבוקר סתמי, לבשתי בגדי שבת, בידי טייפ מקליט קטן, שלושה עטים נובעים, קלסר דפים עם שורות עליהן כתובות שאלות בכתב יד צפוף, ספר הילדים הראשון שכתבתי: "הכוכבים של שלומי", כמתנה לילדיו הקטנים, יאיר ואבנר, והתרגשות שגרתית של ראיון דמות משפיעה, מנהיג המדינה. לפני שלושים שנה, בדרך לירושלים, דרך בה פסעתי בעבר בדרכי לראיין ראשי ממשלות, נשיאים, חתני פרס נובל, משוררים, סופרים, רבנים, אנשי תרבות והוגי דעות, המכונית ובה יוסי וקנין — חברי למערכת העיתון המוביל אותו ערכתי, המקומון שכתב את המציאות ללא מורא וללא משוא פנים, שהצטרף כצלם האירוע — נוסע נוסף היה רפי בן שטרית, פוליטיקאי צעיר, נחוש וחד, ליכודניק גאה.
הגענו ללשכת ראש הממשלה. עוזר חביב עם בלורית מוקפדת וחיוך נעים קידם אותנו — אופיר אקוניס, עוזר ראש הממשלה. הוזמנו לשבת על הספה שממול לאקווריום. גברת תמירה אמרה למי שהיה עמה מעבר לאפרכסת כי ראש הממשלה בחו"ל וכשיחזור תתאם את הפגישה. פובליציסט מהימין האידיאולוגי עם מעיל דובון וחולצה משובצת הסתובב בלשכה. אל הספה הצטרף יהודי עב בשר, מקל הליכה בידו, שהתיישב לצדינו על הספה בוחן מי השלישיה הממתינה להיכנס ללשכת ראש הממשלה. הוכנסנו ללשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לחיצות ידיים, סריקה מהירה של הספרים והתמונות מאחורי גוו. הגשתי את ספר הילדים; ראש הממשלה עלעל בו, חייך ושאל: "ומה עם הבן השני?" הבטחתי לשלוח ספר נוסף.
הרשמקול פעל במרכז השולחן. שאלתי וקיבלתי תשובות. הראיון, שהיה אמור להסתיים לאחר מחצית השעה, התארך. תוך כדי הראיון נתבקשנו לצאת מהלשכה לדקות ארוכות בעקבות שיחה בטלפון האדום. שבנו ללשכה, הראיון הסתיים, לחיצות ידיים ויציאה לעבר הרכב בדרכנו לעמק. בסמוך לרכבנו מיהרו לעברנו שני אנשי ביטחון: "את הרשמקול", הם ביקשו. נתנו אותו במהירות. "תמתינו כאן, אנחנו צריכים למחוק את השיחה שהתקיימה בטלפון האדום והוקלטה מבלי להתכוון ברשמקול שעבד על שולחן ראש הממשלה." לאחר דקות ארוכות קיבלנו את הרשמקול המצונזר ושבנו לעמק. ביום שישי התפרסם הראיון במקומון. היה זה הראיון הראשון, אך לא האחרון, עם ראש הממשלה.
שלושים שנה אחרי, מנהיג אחד, תמונה אחת. מנהלת הלשכה הייתה לח"כית; הפובליציסט עם מעיל הדובון נפטר בטרם עת; האיש עם מקל הסבא היה לראש המוסד; עוזר ראש הממשלה היה לח"כ, לשר, לקונסול; הצלם היה לעורך ראשי של עיתון; הפוליטיקאי הצעיר והמבטיח היה לראש עיר, לאב שכול שבנו יחידו, אהובו, נפל בקרבות טבח שבת שמחת תורה, ולאחד ממבקריו החריפים של ראש הממשלה. וכותב שורות אלה? פשוט ממשיך לכתוב.
ורק האיש הצעיר שבתמונה, לפני שלושים שנה, נכנס ובא יותר משנפרד מהלשכה ההיא, מהאקווריום ההוא, מהספרייה ההיא, מהטלפון האדום. ורק שערות ראשו המאפירים וחריצים עדינים שנוספו בפניו מספרים את סיפור המסע הארוך אותו הוביל בימי תוגה ושמחה, ימי ייואש ותקווה — המסע הסיזיפי של הארץ הנקנית בייסורים ושל העם קשה העורף, על מהמורותיו, פסגותיו, תבוסותיו, ניצחונותיו, יגונותיו ושמחותיו. האיש ההוא מהתמונה ההיא מלפני שלושים שנה הוביל את המסע באחריות, בממלכתיות, בעוצמה, באמונה, באהבת מדינת ישראל ללא תנאים. תמונה אחת, שלושים שנה, מנהיג אחד וכל כך הרבה השתנה.
הגענו ללשכת ראש הממשלה. עוזר חביב עם בלורית מוקפדת וחיוך נעים קידם אותנו — אופיר אקוניס, עוזר ראש הממשלה. הוזמנו לשבת על הספה שממול לאקווריום. גברת תמירה אמרה למי שהיה עמה מעבר לאפרכסת כי ראש הממשלה בחו"ל וכשיחזור תתאם את הפגישה. פובליציסט מהימין האידיאולוגי עם מעיל דובון וחולצה משובצת הסתובב בלשכה. אל הספה הצטרף יהודי עב בשר, מקל הליכה בידו, שהתיישב לצדינו על הספה בוחן מי השלישיה הממתינה להיכנס ללשכת ראש הממשלה. הוכנסנו ללשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לחיצות ידיים, סריקה מהירה של הספרים והתמונות מאחורי גוו. הגשתי את ספר הילדים; ראש הממשלה עלעל בו, חייך ושאל: "ומה עם הבן השני?" הבטחתי לשלוח ספר נוסף.
הרשמקול פעל במרכז השולחן. שאלתי וקיבלתי תשובות. הראיון, שהיה אמור להסתיים לאחר מחצית השעה, התארך. תוך כדי הראיון נתבקשנו לצאת מהלשכה לדקות ארוכות בעקבות שיחה בטלפון האדום. שבנו ללשכה, הראיון הסתיים, לחיצות ידיים ויציאה לעבר הרכב בדרכנו לעמק. בסמוך לרכבנו מיהרו לעברנו שני אנשי ביטחון: "את הרשמקול", הם ביקשו. נתנו אותו במהירות. "תמתינו כאן, אנחנו צריכים למחוק את השיחה שהתקיימה בטלפון האדום והוקלטה מבלי להתכוון ברשמקול שעבד על שולחן ראש הממשלה." לאחר דקות ארוכות קיבלנו את הרשמקול המצונזר ושבנו לעמק. ביום שישי התפרסם הראיון במקומון. היה זה הראיון הראשון, אך לא האחרון, עם ראש הממשלה.
שלושים שנה אחרי, מנהיג אחד, תמונה אחת. מנהלת הלשכה הייתה לח"כית; הפובליציסט עם מעיל הדובון נפטר בטרם עת; האיש עם מקל הסבא היה לראש המוסד; עוזר ראש הממשלה היה לח"כ, לשר, לקונסול; הצלם היה לעורך ראשי של עיתון; הפוליטיקאי הצעיר והמבטיח היה לראש עיר, לאב שכול שבנו יחידו, אהובו, נפל בקרבות טבח שבת שמחת תורה, ולאחד ממבקריו החריפים של ראש הממשלה. וכותב שורות אלה? פשוט ממשיך לכתוב.
ורק האיש הצעיר שבתמונה, לפני שלושים שנה, נכנס ובא יותר משנפרד מהלשכה ההיא, מהאקווריום ההוא, מהספרייה ההיא, מהטלפון האדום. ורק שערות ראשו המאפירים וחריצים עדינים שנוספו בפניו מספרים את סיפור המסע הארוך אותו הוביל בימי תוגה ושמחה, ימי ייואש ותקווה — המסע הסיזיפי של הארץ הנקנית בייסורים ושל העם קשה העורף, על מהמורותיו, פסגותיו, תבוסותיו, ניצחונותיו, יגונותיו ושמחותיו. האיש ההוא מהתמונה ההיא מלפני שלושים שנה הוביל את המסע באחריות, בממלכתיות, בעוצמה, באמונה, באהבת מדינת ישראל ללא תנאים. תמונה אחת, שלושים שנה, מנהיג אחד וכל כך הרבה השתנה.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| תמונה אחת, מנהיג אחד, שלושים שנה |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

