שנה טובה [צילום: דוד כהן/פלאש 90]
המתנה הכי יפה |
בעולם שבו שירות לקוחות ותאגידי ענק מפגינים אדישות מוחלטת לאדם הקטן ולחוק, דווקא המחווה האנושית הפשוטה והטהורה של חסד, מסורת ותפילה היא שמעניקה תקווה אמיתית לשנה החדשה |
תכלה שנה וברכותיה... ואכן, לא משנה מה הספקנו או לא הספקנו בשנה שעברה, היא הגיעה לקיצה ושנה חדשה החלה. ברוכה הבאה! אני לא אעשה חשבון נפש של אחרים, אך אציין שאני כבר לא מופתע כל פעם מחדש כשאני מצפה למצוא התייחסות אמיתית לאנשים ובמקומה - אכזבה.
חברת קדישא - זה ביזנס
לדוגמה, התקשרתי לחברת קדישא. בשנה שעברה ידידה נכנסה להוספיס, וכל ניסיונותיי בעבר לימדו שמהוספיס לא יוצאים. חוץ מאשר בקליפורניה, שזה חלק מתרמית שנועדה לחלוב את הממשלה מהרבה מאוד כסף. מסתבר, לפי מה שקראתי בחדשות, שכל כך הרבה אנשים נכנסים להוספיס בקליפורניה אך לא נפטרים, שהדבר ממש מדהים. ובכן אותה ידידה החלימה, הבריאה, ואולי (כנראה) לא הייתה צריכה להיות בהשגחת הוספיס מלכתחילה. לכן הצוות שטיפל בה והיה בקשר עם חברת קדישא נעלם, ולי נשארו תכתובות מאותם הימים. אז נאמר לי שאין מה לדאוג, הכל מסודר, כסף יש בחשבון וכו׳. היום למדתי ששום דבר לא סודר, לאיש לא אכפת, וגם אין כל כסף באף חשבון.
למה זה חשוב? כי בבוא היום, ישראלי חילוני מתנהג כמו אורתודוקסי מבחינת הדת, ומצפה להיקבר לפי דת משה וישראל, ולא להקל ראש בכך. לכן, אם ניתן לסדר הכל מראש, מה טוב - סגולה לאריכות ימים. לפחות האישה העובדת בחברת קדישא אמרה את האמת: כל שהיא עושה הוא את הניירת והתשלום. מעבר לזה, אפילו להתקשר חזרה כפי שהבטיחה היא לא קיימה. ניחא, חברת קדישא זה ביזנס, ללא רגשות, אכפתיות או "שירות ללקוח." למה לטרוח? הקליינטים ממילא מגיעים אליהם. אבל אותי זה מכעיס, לי זה מכאיב, ואותי זה מאכזב.
פדאקס - למי אכפת מהחוק?
בחברה גדולה כמו פדאקס הייתי מצפה שיהיה להם אכפת מהלקוחות, אך גם אצלם, הלקוחות בנמצא, אז מדוע לטרוח? הנה סיפור: לפדאקס אסור לקבל משקאות חריפים למשלוח אלא אם כן זה נעשה ממקום מורשה (שחתום על חוזה עם פדאקס) ולכל חבילה נדרשת חתימת מבוגר. הרעיון מאחורי זה הוא פשוט: ילד לא צריך לפתוח חבילה עם אלכוהול ובטעות להשתכר. ילדים הם סקרנים, ובקלות הם יכולים לפתוח חבילות. ללא השגחה יכולים לקרות כל מיני דברים מצערים, ולכן יש להקפיד. והנה אנחנו מקבלים חבילה אחרי חבילה של משקאות חריפים (בקבוקים יקרים שאני קונה במכירות פומביות), ודווקא הבקבוקים שמגיעים מפריז מגיעים ללא דרישה לחתימת מבוגר.
כל פעם שהתקשרתי לפדאקס התרגזתי. אך מה ניתן לצפות ממי שעונה לטלפון? הם בכלל לא בארה"ב, ולהם בכלל לא אכפת. השולח לא דרש זאת, כך נאמר לי פעם אחר פעם. מה התוצאה? אם לא נדרשת חתימה, הם משאירים את החבילות ללא השגחה - ברחוב מחוץ לבית, ליד המעלית, בחדר הדואר וכו׳. אלא מה? כדי לייבא את המשקאות החריפים לארה"ב, פדאקס משמשת בתור עמיל המכס וגובה סכומים נכבדים. יוצא שפדאקס היא שותף פעיל במסחר של משקאות חריפים לפתח הדלת (דבר שאסור לפי חוק, למעט במקרים ספציפיים ביותר). המערכת הממוחשבת של פדאקס יודעת וצריכה למנוע הדפסת המדבקה ללא ציון "חתימת מבוגר נדרשת." מה שאני לא מבין הוא מדוע החברה מרשה זאת? לא בגלל שזו חובה, כי אם בגלל שעבור החתימה מישהו צריך לשלם, ומדובר בהמון משלוחים, כך שמדובר בהכנסה נוספת גבוהה מאוד.
מתי יתחיל להיות לפדאקס אכפת? כשיוטל על החברה קנס גבוה במיוחד. אז יגלו "פתאום" שהכול כבר קיים, צריך רק להקפיד על יישום נכון. מדוע אני מאוכזב? כי אני מצפה ליותר מחברה כמו פדאקס. ומדוע אני כועס? כי מרגיז כל פעם לשמוע תירוצים מתירוצים שונים ולהיחשף לחוסר האכפתיות לגבי שמירה על החוק. רק כשאנחנו עושים משהו לא נכון (וודאי לא באותו קנה מידה), העונש מיידי ומוחשי ביותר.
פרטנר בישראל
מסתבר שח"י שנים משפחתי משלמת עבור חצי תריסר מספרים בארץ, אבל אנחנו לא משתמשים בהם בכלל, ודאי לא מזה שבע שנים (קרי מתחילת המגפה). משלמים ולא משתמשים - מה לא בסדר בכך? עד שרצינו להפעיל קו אחד, ואז נתקלנו בחומה בצורה. אזכיר: כל שרצינו הוא גישה (קרי אי-סים) לאחד מהקווים עבורם אנחנו משלמים מזה 18 שנים.
יש הרבה מחלקות לפרטנר, ותלוי בשעה שמתקשרים, ומתי מתחילה ומסתיימת משמרת. קורה דבר מעניין: "תוך שלוש שעות אנחנו חוזרים אליכם." אך העובד הלך הביתה, ולא הייתה המשכיות כמובטח. אז התקשרנו בחזרה. הפעם היה צריך להוסיף "זיהוי מחמיר" לזיהוי רגיל. תעודת זהות שאינה ביומטרית, אינה קבילה. תצלום דרכון בר תוקף חייב להיות בצבע. וכך הלאה וכך הלאה. הפעם הובטח שתוך שעה יחזרו אלינו (עם אי-סים). לא היה. עובד שלישי, וחזרה על הסיפור מראשיתו. אז הגיעה שבת, ולפני ואחרי שבת נחים, ואני כבר פחדתי שנעבור גם את החגים ואיש לא יצליח לחזור אליי.
הסתבר שהצלחתי לפנות 13 פעמים, במהלך שבוע שלם! נא תשומת הלב - דבר שצריך היה לקחת שניות או דקות, והבטחות של חזרה תוך שלוש שעות, שעה או אפילו שעתיים עלו בתוהו. מה כן מצא חן בעיניי? ראשית, הגישה של העובדים מאוד מרעננת. הם פשוט לא מבינים עד כמה מה שמובן מאליו עבורם אינו בנמצא בימינו. שנית, צוות המנהלים. לאחר שבוע (ומסתבר 13 פניות), הגעתי למנהלת שפשוט לקחה בעלות על כל העניין ולא עזבה ולא הרפתה עד שקיבלנו את האי-סים, ואפילו אז היא התקשרה לוודא שהכול בסדר.
עד כמה דבר כזה יוצא דופן? סמסונג חברה לא קטנה (כנראה גדולה מפרטנר). לסמסונג מרכזים בכל העולם. יצא לי לבזבז שבועיים עם אנשים שלהם באפגניסטן ובארץ בצפון אפריקה (איני בטוח אם מצרים או מרוקו, אך היו שם מוחמד ואיברהים ועוד כמה שמות מוכרים). אחראי משמרת שמבטיחים ולא מקיימים. והטיפשות שהוצגה פעם אחר פעם (דווקא ממרכזים אחרים, כולל בארה"ב, אבל היא מקרוב לוודאי תוצאה ישירה של חוסר ידע, חוסר רצון או חוסר עניין). הגיעו אלינו טכנאים שטענו שמכונת כביסה אינה מסוגלת לווסת את טמפרטורת המים (למרות שיש חמש רמות באחד הכפתורים). לא אלאה אתכם בסיפורי המעשיות ששמענו. דבר לא עזר. (אל דאגה, המכונה הוחלפה בחדשה, אותו המודל בדיוק, והפלא ופלא - יש פתאום מים חמים!)
המשותף לכל המרכזים והעובדים שפשוט לא אכפת להם. הם רחוקים. אין כל תוצאות למעשיהם. ואתה נשאר עם מכונה שאינה עובדת כראוי או עם חשבון שמחייבים אותך לשלם ללא יכולת לערער. כמובן שאתה יכול להתקשר בחזרה, ולהתחיל את כל התהליך מחדש - בתחילה עם המערכת האוטומטית (מאוד נחמדה אך ללא תוצאות כלל), אח"כ עם מענה אנושי, הזדהות, ועוד ועוד ועוד, וכבר עברה שעה וגם שעתיים, והכול חוזר חלילה. מסתבר שעבור חברות גדולות, הזמן שלך לא יקר, וגם הזמן של המענה הקולי האנושי שלהם, כך שאפשר לבזבז ולטרטר ולא להשיג דבר ולא להגיע לשום מקום. רק להמשיך עד אינסוף בבזבוז זמן משווע.
לכן כל כך התרגשתי ממה שמצאתי בארץ. (רק אוסיף שבשל ראש השנה, לא הפעלנו עדיין את האי-סים, אבל לפחות זו החלטה שלנו, בדיוק כמו התשלומים הלא מבוטלים במשך ח"י שנים.)
תקיעה בשופר
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כ"ט:1). בחודש השביעי הוא חודש תשרי, באחד לחודש הוא היום הראשון של השנה, וראש השנה הוא החג היחיד הנחגג יומיים גם בארץ וגם מחוצה לה. "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'." (ויקרא כ"ג:24-25) לא ראש השנה כי אם "יום תרועה" או "זיכרון תרועה", ולא ידעתי שההבדל הוא יום תרועה כאשר ראש השנה חל ביום חול, אך כשהוא חל ביום שבת כמו השנה, לא תוקעים בשופר, רק מזכירים את התרועה.
הוריי כבר לא יכולים לצאת לבית הכנסת, אפילו לא בערב יום כיפורים (כפי שהיינו נוהגים במשך עשרות שנים). מה עשה הרבי כבר כמה שנים? הוא שולח אברכים לתקוע בשופר עבורם. כמובן שהדבר מורכב מבחינה לוגיסטית: לאברכים אסור להשתמש בטלפון (בחג ובשבת) וכמובן אסור לנהוג. לא נחלל את השבת או החג עבור קיום מצווה. כך הם מכתתים רגליהם, לפעמים מרחק לא מבוטל ואפילו אם חם מאוד בחוץ, ומגיעים, ואיך מודיעים על כך שהם הגיעו? פתאום נשמע קול תרועה מבחוץ, ואנחנו יודעים שהגיעה השעה.
השנה ישבנו עם אבי שעתיים שלמות בחוץ והמתנו לשליחים עם השופר, והם בוששו לבוא. אחי כבר חשב שהוא טעה ביום, ואני ניסיתי להרגיעו באומרי שאם הם לא יגיעו, ודאי משיח בן דוד כן יתגלה (כי אנחנו מאמינים שהוא כבר פה). אני בשלי אך אחי לא נרגע. גם כך הוא וידא כל כמה דקות שאבי בסדר. שעה לפני כן ראינו שלושה אברכים צועדים במרץ, אך הם היו בצידו השני של הכביש, ופניהם לא היו מיועדות אלינו.
כבר התכוננו להרים ידיים, לומר נואש ולחזור פנימה, והנה שלושת הבחורים צועדים במרץ רב בדרכם חזרה. אחי לא היסס ולא פקפק, חצה במהירות את הכביש ונשא ונתן איתם. לוי, יהושע ודוד. שלושה בחורים צעירים לבושים בשחור-לבן, ואצלנו התחילה ההמולה. אמי ואחותי יצאו למרפסת. בקומה מתחתן יצאה השכנה, שגם היא רתוקה למיטה, עם בתה ובנה. עוברת אורח עצרה להתבונן בקורה. ומהצד השני נפתחו דלתות ואנשים יצאו למרפסות. הם לא יהודים, אך הם הרגישו שמשהו מיוחד עומד לקרות, שזהו מעמד מיוחד במינו.
התחיל אחד מהשלושה לתקוע בשופר, ואבי - שניצל מגטו ורשה והיום סובל מדימנציה מתקדמת - הצטרף לתקיעה, שברים, תרועה. זה היה מחזה שלא מהעולם הזה, והבחורים שלא חוו תגובה כזו מימיהם היו נרגשים גם הם (אני חושב שהעובדה ששני הוריי ניצולי שואה פחות השפיעה עליהם). תקיעה, שברים, תרועה, ונראה היה שקדושת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה הצטרפה לזה המקום, או כפי שנאמר: ירדה השכינה ומילאה את המקום כולו.
רובנו מכירים את הסיפור על בית הכנסת שבו כולם מתפללים בחרדת קודש, ופתאום קולו של ילד שאינו יודע לקרוא או את התפילה הפר את הדממה. המתפללים היו המומים ורצו להרחיקו, אך הרב הרגיע שדווקא אותה שירה של ילד היא שתגיע ותחדור לעולם של מעלה יותר מאשר תפילות כל המתפללים גם יחד. הנה כוחה של תפילה, דבר שנראה שבארץ היום שונאים כי פופולרי לשנוא. ואילו כאן, כשהאנטישמיות גואה, לא פחדנו לעמוד באמצע שכונת מגורים, עם כיפות על הראש, וכולם חזו והשתתפו וזכו לשמוע תרועה - שברים - תקיעה של היהודים לראש השנה. איזה דבר נפלא זה היה. ולשלושת הבחורים שהגיעו, אך יותר מכך לרב ששלחם, זכינו כמו אברהם אבינו בביקור של שלושה מלאכים, ואנחנו אסירי תודה.
שנה טובה ומיוחדת תהיה זו,
שתהיה שנה מתוקה,
שנה בטוחה לכל עם ישראל
בארץ ישראל ובגלות.
חברת קדישא - זה ביזנס
לדוגמה, התקשרתי לחברת קדישא. בשנה שעברה ידידה נכנסה להוספיס, וכל ניסיונותיי בעבר לימדו שמהוספיס לא יוצאים. חוץ מאשר בקליפורניה, שזה חלק מתרמית שנועדה לחלוב את הממשלה מהרבה מאוד כסף. מסתבר, לפי מה שקראתי בחדשות, שכל כך הרבה אנשים נכנסים להוספיס בקליפורניה אך לא נפטרים, שהדבר ממש מדהים. ובכן אותה ידידה החלימה, הבריאה, ואולי (כנראה) לא הייתה צריכה להיות בהשגחת הוספיס מלכתחילה. לכן הצוות שטיפל בה והיה בקשר עם חברת קדישא נעלם, ולי נשארו תכתובות מאותם הימים. אז נאמר לי שאין מה לדאוג, הכל מסודר, כסף יש בחשבון וכו׳. היום למדתי ששום דבר לא סודר, לאיש לא אכפת, וגם אין כל כסף באף חשבון.
למה זה חשוב? כי בבוא היום, ישראלי חילוני מתנהג כמו אורתודוקסי מבחינת הדת, ומצפה להיקבר לפי דת משה וישראל, ולא להקל ראש בכך. לכן, אם ניתן לסדר הכל מראש, מה טוב - סגולה לאריכות ימים. לפחות האישה העובדת בחברת קדישא אמרה את האמת: כל שהיא עושה הוא את הניירת והתשלום. מעבר לזה, אפילו להתקשר חזרה כפי שהבטיחה היא לא קיימה. ניחא, חברת קדישא זה ביזנס, ללא רגשות, אכפתיות או "שירות ללקוח." למה לטרוח? הקליינטים ממילא מגיעים אליהם. אבל אותי זה מכעיס, לי זה מכאיב, ואותי זה מאכזב.
פדאקס - למי אכפת מהחוק?
בחברה גדולה כמו פדאקס הייתי מצפה שיהיה להם אכפת מהלקוחות, אך גם אצלם, הלקוחות בנמצא, אז מדוע לטרוח? הנה סיפור: לפדאקס אסור לקבל משקאות חריפים למשלוח אלא אם כן זה נעשה ממקום מורשה (שחתום על חוזה עם פדאקס) ולכל חבילה נדרשת חתימת מבוגר. הרעיון מאחורי זה הוא פשוט: ילד לא צריך לפתוח חבילה עם אלכוהול ובטעות להשתכר. ילדים הם סקרנים, ובקלות הם יכולים לפתוח חבילות. ללא השגחה יכולים לקרות כל מיני דברים מצערים, ולכן יש להקפיד. והנה אנחנו מקבלים חבילה אחרי חבילה של משקאות חריפים (בקבוקים יקרים שאני קונה במכירות פומביות), ודווקא הבקבוקים שמגיעים מפריז מגיעים ללא דרישה לחתימת מבוגר.
כל פעם שהתקשרתי לפדאקס התרגזתי. אך מה ניתן לצפות ממי שעונה לטלפון? הם בכלל לא בארה"ב, ולהם בכלל לא אכפת. השולח לא דרש זאת, כך נאמר לי פעם אחר פעם. מה התוצאה? אם לא נדרשת חתימה, הם משאירים את החבילות ללא השגחה - ברחוב מחוץ לבית, ליד המעלית, בחדר הדואר וכו׳. אלא מה? כדי לייבא את המשקאות החריפים לארה"ב, פדאקס משמשת בתור עמיל המכס וגובה סכומים נכבדים. יוצא שפדאקס היא שותף פעיל במסחר של משקאות חריפים לפתח הדלת (דבר שאסור לפי חוק, למעט במקרים ספציפיים ביותר). המערכת הממוחשבת של פדאקס יודעת וצריכה למנוע הדפסת המדבקה ללא ציון "חתימת מבוגר נדרשת." מה שאני לא מבין הוא מדוע החברה מרשה זאת? לא בגלל שזו חובה, כי אם בגלל שעבור החתימה מישהו צריך לשלם, ומדובר בהמון משלוחים, כך שמדובר בהכנסה נוספת גבוהה מאוד.
מתי יתחיל להיות לפדאקס אכפת? כשיוטל על החברה קנס גבוה במיוחד. אז יגלו "פתאום" שהכול כבר קיים, צריך רק להקפיד על יישום נכון. מדוע אני מאוכזב? כי אני מצפה ליותר מחברה כמו פדאקס. ומדוע אני כועס? כי מרגיז כל פעם לשמוע תירוצים מתירוצים שונים ולהיחשף לחוסר האכפתיות לגבי שמירה על החוק. רק כשאנחנו עושים משהו לא נכון (וודאי לא באותו קנה מידה), העונש מיידי ומוחשי ביותר.
פרטנר בישראל
מסתבר שח"י שנים משפחתי משלמת עבור חצי תריסר מספרים בארץ, אבל אנחנו לא משתמשים בהם בכלל, ודאי לא מזה שבע שנים (קרי מתחילת המגפה). משלמים ולא משתמשים - מה לא בסדר בכך? עד שרצינו להפעיל קו אחד, ואז נתקלנו בחומה בצורה. אזכיר: כל שרצינו הוא גישה (קרי אי-סים) לאחד מהקווים עבורם אנחנו משלמים מזה 18 שנים.
יש הרבה מחלקות לפרטנר, ותלוי בשעה שמתקשרים, ומתי מתחילה ומסתיימת משמרת. קורה דבר מעניין: "תוך שלוש שעות אנחנו חוזרים אליכם." אך העובד הלך הביתה, ולא הייתה המשכיות כמובטח. אז התקשרנו בחזרה. הפעם היה צריך להוסיף "זיהוי מחמיר" לזיהוי רגיל. תעודת זהות שאינה ביומטרית, אינה קבילה. תצלום דרכון בר תוקף חייב להיות בצבע. וכך הלאה וכך הלאה. הפעם הובטח שתוך שעה יחזרו אלינו (עם אי-סים). לא היה. עובד שלישי, וחזרה על הסיפור מראשיתו. אז הגיעה שבת, ולפני ואחרי שבת נחים, ואני כבר פחדתי שנעבור גם את החגים ואיש לא יצליח לחזור אליי.
הסתבר שהצלחתי לפנות 13 פעמים, במהלך שבוע שלם! נא תשומת הלב - דבר שצריך היה לקחת שניות או דקות, והבטחות של חזרה תוך שלוש שעות, שעה או אפילו שעתיים עלו בתוהו. מה כן מצא חן בעיניי? ראשית, הגישה של העובדים מאוד מרעננת. הם פשוט לא מבינים עד כמה מה שמובן מאליו עבורם אינו בנמצא בימינו. שנית, צוות המנהלים. לאחר שבוע (ומסתבר 13 פניות), הגעתי למנהלת שפשוט לקחה בעלות על כל העניין ולא עזבה ולא הרפתה עד שקיבלנו את האי-סים, ואפילו אז היא התקשרה לוודא שהכול בסדר.
עד כמה דבר כזה יוצא דופן? סמסונג חברה לא קטנה (כנראה גדולה מפרטנר). לסמסונג מרכזים בכל העולם. יצא לי לבזבז שבועיים עם אנשים שלהם באפגניסטן ובארץ בצפון אפריקה (איני בטוח אם מצרים או מרוקו, אך היו שם מוחמד ואיברהים ועוד כמה שמות מוכרים). אחראי משמרת שמבטיחים ולא מקיימים. והטיפשות שהוצגה פעם אחר פעם (דווקא ממרכזים אחרים, כולל בארה"ב, אבל היא מקרוב לוודאי תוצאה ישירה של חוסר ידע, חוסר רצון או חוסר עניין). הגיעו אלינו טכנאים שטענו שמכונת כביסה אינה מסוגלת לווסת את טמפרטורת המים (למרות שיש חמש רמות באחד הכפתורים). לא אלאה אתכם בסיפורי המעשיות ששמענו. דבר לא עזר. (אל דאגה, המכונה הוחלפה בחדשה, אותו המודל בדיוק, והפלא ופלא - יש פתאום מים חמים!)
המשותף לכל המרכזים והעובדים שפשוט לא אכפת להם. הם רחוקים. אין כל תוצאות למעשיהם. ואתה נשאר עם מכונה שאינה עובדת כראוי או עם חשבון שמחייבים אותך לשלם ללא יכולת לערער. כמובן שאתה יכול להתקשר בחזרה, ולהתחיל את כל התהליך מחדש - בתחילה עם המערכת האוטומטית (מאוד נחמדה אך ללא תוצאות כלל), אח"כ עם מענה אנושי, הזדהות, ועוד ועוד ועוד, וכבר עברה שעה וגם שעתיים, והכול חוזר חלילה. מסתבר שעבור חברות גדולות, הזמן שלך לא יקר, וגם הזמן של המענה הקולי האנושי שלהם, כך שאפשר לבזבז ולטרטר ולא להשיג דבר ולא להגיע לשום מקום. רק להמשיך עד אינסוף בבזבוז זמן משווע.
לכן כל כך התרגשתי ממה שמצאתי בארץ. (רק אוסיף שבשל ראש השנה, לא הפעלנו עדיין את האי-סים, אבל לפחות זו החלטה שלנו, בדיוק כמו התשלומים הלא מבוטלים במשך ח"י שנים.)
תקיעה בשופר
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כ"ט:1). בחודש השביעי הוא חודש תשרי, באחד לחודש הוא היום הראשון של השנה, וראש השנה הוא החג היחיד הנחגג יומיים גם בארץ וגם מחוצה לה. "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'." (ויקרא כ"ג:24-25) לא ראש השנה כי אם "יום תרועה" או "זיכרון תרועה", ולא ידעתי שההבדל הוא יום תרועה כאשר ראש השנה חל ביום חול, אך כשהוא חל ביום שבת כמו השנה, לא תוקעים בשופר, רק מזכירים את התרועה.
הוריי כבר לא יכולים לצאת לבית הכנסת, אפילו לא בערב יום כיפורים (כפי שהיינו נוהגים במשך עשרות שנים). מה עשה הרבי כבר כמה שנים? הוא שולח אברכים לתקוע בשופר עבורם. כמובן שהדבר מורכב מבחינה לוגיסטית: לאברכים אסור להשתמש בטלפון (בחג ובשבת) וכמובן אסור לנהוג. לא נחלל את השבת או החג עבור קיום מצווה. כך הם מכתתים רגליהם, לפעמים מרחק לא מבוטל ואפילו אם חם מאוד בחוץ, ומגיעים, ואיך מודיעים על כך שהם הגיעו? פתאום נשמע קול תרועה מבחוץ, ואנחנו יודעים שהגיעה השעה.
השנה ישבנו עם אבי שעתיים שלמות בחוץ והמתנו לשליחים עם השופר, והם בוששו לבוא. אחי כבר חשב שהוא טעה ביום, ואני ניסיתי להרגיעו באומרי שאם הם לא יגיעו, ודאי משיח בן דוד כן יתגלה (כי אנחנו מאמינים שהוא כבר פה). אני בשלי אך אחי לא נרגע. גם כך הוא וידא כל כמה דקות שאבי בסדר. שעה לפני כן ראינו שלושה אברכים צועדים במרץ, אך הם היו בצידו השני של הכביש, ופניהם לא היו מיועדות אלינו.
כבר התכוננו להרים ידיים, לומר נואש ולחזור פנימה, והנה שלושת הבחורים צועדים במרץ רב בדרכם חזרה. אחי לא היסס ולא פקפק, חצה במהירות את הכביש ונשא ונתן איתם. לוי, יהושע ודוד. שלושה בחורים צעירים לבושים בשחור-לבן, ואצלנו התחילה ההמולה. אמי ואחותי יצאו למרפסת. בקומה מתחתן יצאה השכנה, שגם היא רתוקה למיטה, עם בתה ובנה. עוברת אורח עצרה להתבונן בקורה. ומהצד השני נפתחו דלתות ואנשים יצאו למרפסות. הם לא יהודים, אך הם הרגישו שמשהו מיוחד עומד לקרות, שזהו מעמד מיוחד במינו.
התחיל אחד מהשלושה לתקוע בשופר, ואבי - שניצל מגטו ורשה והיום סובל מדימנציה מתקדמת - הצטרף לתקיעה, שברים, תרועה. זה היה מחזה שלא מהעולם הזה, והבחורים שלא חוו תגובה כזו מימיהם היו נרגשים גם הם (אני חושב שהעובדה ששני הוריי ניצולי שואה פחות השפיעה עליהם). תקיעה, שברים, תרועה, ונראה היה שקדושת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה הצטרפה לזה המקום, או כפי שנאמר: ירדה השכינה ומילאה את המקום כולו.
רובנו מכירים את הסיפור על בית הכנסת שבו כולם מתפללים בחרדת קודש, ופתאום קולו של ילד שאינו יודע לקרוא או את התפילה הפר את הדממה. המתפללים היו המומים ורצו להרחיקו, אך הרב הרגיע שדווקא אותה שירה של ילד היא שתגיע ותחדור לעולם של מעלה יותר מאשר תפילות כל המתפללים גם יחד. הנה כוחה של תפילה, דבר שנראה שבארץ היום שונאים כי פופולרי לשנוא. ואילו כאן, כשהאנטישמיות גואה, לא פחדנו לעמוד באמצע שכונת מגורים, עם כיפות על הראש, וכולם חזו והשתתפו וזכו לשמוע תרועה - שברים - תקיעה של היהודים לראש השנה. איזה דבר נפלא זה היה. ולשלושת הבחורים שהגיעו, אך יותר מכך לרב ששלחם, זכינו כמו אברהם אבינו בביקור של שלושה מלאכים, ואנחנו אסירי תודה.
שנה טובה ומיוחדת תהיה זו,
שתהיה שנה מתוקה,
שנה בטוחה לכל עם ישראל
בארץ ישראל ובגלות.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| המתנה הכי יפה |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

