חוזרת למרכז הבמה [צילום: הנס פיין/לע"מ]
חנוכת "רחבת התותח שממנו נורה הפגז על אלטלנה" |
חנוכת מוזאון האצ"ל בפארק בשוני, סמוך לבחירות, מעוררת שאלות על סדרי העדיפות של הממשלה, על השימוש בכספי ציבור ועל הפיכת פרשת אלטלנה לנושא פוליטי שנוי במחלוקת ● האם נחוצים שלושה מוזאונים לאותו ארגון, והאם ראוי להעלות שוב ושוב את הפרשה ההיסטורית דווקא בעיתוי הזה? |
השבוע ייערך בפארק ז'בוטינסקי בשוני טקס חנוכת מוזאון האצ"ל ורחבת התותח שממנו נורה, על-פי נוסח ההזמנה הרשמית, הפגז שהביא לטביעתה של אוניית הנשק אלטלנה. בטקס צפויים להשתתף שר הביטחון ישראל כ"ץ ושר המורשת עמיחי אליהו. למיטב ידיעתי, מדובר במוזאון האצ"ל השלישי בישראל. שני מוזאונים נוספים כבר פועלים: האחד במצודת זאב, ברחוב המלך ג'ורג' 38 בתל אביב, והשני בגן צ'ארלס קלור, סמוך לטיילת תל אביב.
ארגון המחתרת האצ"ל ראוי להנצחה, למחקר ולהצגת סיפורו לציבור. אולם מכאן ועד להקמת שלושה מוזאונים המוקדשים לאותו ארגון המרחק רב. השאלה המתבקשת היא אם הקמת מוזאון נוסף אכן נחוצה, או שמא מדובר בהוצאה ציבורית שאפשר היה להימנע ממנה.
שלושה מוזאונים – האם יש בכך צורך?
הקמה, הפעלה ותחזוקה של מוזאון כרוכות בהוצאות ניכרות, שעלולות להגיע למיליוני שקלים בשנה, בהתאם להיקף הפעילות ולמודל התפעולי. כאשר מדובר בכספי ציבור, ראוי לבחון היטב את נחיצותו של כל מיזם ואת תרומתו הייחודית, במיוחד כאשר כבר קיימים מוסדות המנציחים את אותו ארגון. מדוע לא לרכז את פעילות ההנצחה והמחקר של האצ"ל במוזאון מרכזי אחד, בדומה למוזאון ההגנה, ולפתח בו תצוגה מקיפה שתציג את תולדות הארגון, את אנשיו ואת פעילותו? אפשר לשלב בכך תיעוד היסטורי, מסמכים, עדויות ומוצגים, וליצור מרכז משמעותי שימשוך מבקרים ויעמיק את הידע על התקופה.
לשם השוואה, האצ"ל מנה בשיאו כ-3,000 חברים, בעוד ההגנה הייתה ארגון גדול בהרבה, שמנה עשרות אלפים. אין במספרים האלה לבדם כדי לקבוע כמה מוזאונים ראוי להקצות לכל ארגון, אך הם ממחישים את הצורך לבחון את ההחלטות על בסיס שיקולים ענייניים, ולא רק מתוך רצון להנציח מורשת פוליטית מסוימת. האם הוקם המוזאון החדש לאחר בחינה מקיפה של החלופות? האם נבדקה האפשרות לשלב את תכניו במוסדות הקיימים? ומהי העלות הצפויה של הפעלתו לאורך זמן? אלה שאלות לגיטימיות, שהציבור זכאי לקבל עליהן תשובות.
הקמת המוזאון מצטרפת לדפוס רחב יותר של הקצאת כספי ציבור למיזמים ולגופים המקורבים לממשלה הנוכחית, בלי שהוצגו לציבור די נתונים על נחיצותם ועל התועלת שתצמח מהם. כדי לבסס טענה כזאת נדרשת בחינה של התקציבים, של הליכי קבלת ההחלטות ושל אמות המידה לחלוקת הכספים. אולם עצם השימוש בכספי ציבור מחייב שקיפות והצדקה עניינית.
אלטלנה חוזרת למרכז הבמה
לא פחות מטריד הוא נוסח ההזמנה הרשמית לטקס. באותיות גדולות נכתב בה: "הזמנה לטקס חנוכת מוזאון האצ"ל ורחבת התותח שממנו נורה הפגז שהביא לטביעתה של אוניית הנשק אלטלנה". הניסוח אינו מסתפק בהזמנה לחנוכת מוזאון או בהנצחת תולדות האצ"ל. הוא מציב במרכז האירוע את התותח ואת הפגז שנורה לעבר אלטלנה — ובכך מעניק לפרשה ההיסטורית, הטעונה ממילא, מקום בולט במיוחד בטקס ממלכתי.
העיתוי מעורר אף הוא תהיות. הטקס מתקיים כשבועיים לפני הבחירות, והחיבור בין חנוכת המוזאון, אזכור מפורש של הפגז שהביא לטביעת האונייה והעיתוי הפוליטי עשוי להתפרש כניסיון להחזיר את פרשת אלטלנה אל מרכז השיח הציבורי דווקא בתקופה רגישה. אין בכך, כשלעצמו, הוכחה שהטקס נקבע ממניעים פוליטיים. אולם קשה להתעלם מהאפשרות שהעיסוק המחודש בפרשה משרת גם מטרות פוליטיות, ומעורר שאלות על הגבול שבין הנצחה היסטורית ממלכתית לבין שימוש בזיכרון הלאומי לצרכים מפלגתיים.
פרשה מורכבת, לא סיפור של שחור ולבן
פרשת אלטלנה, שהתרחשה ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, היא אחד האירועים הטראומטיים והשנויים במחלוקת בראשית ימיה של ישראל. האונייה, שנשאה נשק ולוחמים של האצ"ל, הופגזה במהלך העימות עם כוחות צה"ל וטבעה מול חופי תל אביב. באירועים נהרגו אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל. במשך השנים התקבעו בציבור פרשנויות שונות לפרשה. בעיני רבים היא נתפסת כסמל לפגיעה אכזרית באנשי האצ"ל בידי אנשי ההגנה. אולם מי שמעמיק בפרטי האירועים מגלה מציאות מורכבת בהרבה, הכוללת מחלוקות על חלוקת הנשק, על סמכותה של הממשלה הזמנית ועל הכפיפות לצה"ל, שזה עתה הוקם.
אין מדובר בסיפור פשוט של צד אחד צודק וצד אחר אשם. הפרשה משקפת את המאבק הקשה על ריבונות המדינה ועל המונופול של המדינה הצעירה על הכוח הצבאי, בתקופה שבה החברה הישראלית הייתה עדיין רחוקה מגיבוש מלא של מוסדותיה ושל זהותה הממלכתית. דווקא משום כך, ראוי להציג את סיפור אלטלנה באופן מאוזן, על בסיס מסמכים, עדויות ומחקר היסטורי, ולא להפוך אותו לכלי להעמקת מחלוקות פוליטיות בהווה.
ארגון המחתרת האצ"ל ראוי להנצחה, למחקר ולהצגת סיפורו לציבור. אולם מכאן ועד להקמת שלושה מוזאונים המוקדשים לאותו ארגון המרחק רב. השאלה המתבקשת היא אם הקמת מוזאון נוסף אכן נחוצה, או שמא מדובר בהוצאה ציבורית שאפשר היה להימנע ממנה.
שלושה מוזאונים – האם יש בכך צורך?
הקמה, הפעלה ותחזוקה של מוזאון כרוכות בהוצאות ניכרות, שעלולות להגיע למיליוני שקלים בשנה, בהתאם להיקף הפעילות ולמודל התפעולי. כאשר מדובר בכספי ציבור, ראוי לבחון היטב את נחיצותו של כל מיזם ואת תרומתו הייחודית, במיוחד כאשר כבר קיימים מוסדות המנציחים את אותו ארגון. מדוע לא לרכז את פעילות ההנצחה והמחקר של האצ"ל במוזאון מרכזי אחד, בדומה למוזאון ההגנה, ולפתח בו תצוגה מקיפה שתציג את תולדות הארגון, את אנשיו ואת פעילותו? אפשר לשלב בכך תיעוד היסטורי, מסמכים, עדויות ומוצגים, וליצור מרכז משמעותי שימשוך מבקרים ויעמיק את הידע על התקופה.
לשם השוואה, האצ"ל מנה בשיאו כ-3,000 חברים, בעוד ההגנה הייתה ארגון גדול בהרבה, שמנה עשרות אלפים. אין במספרים האלה לבדם כדי לקבוע כמה מוזאונים ראוי להקצות לכל ארגון, אך הם ממחישים את הצורך לבחון את ההחלטות על בסיס שיקולים ענייניים, ולא רק מתוך רצון להנציח מורשת פוליטית מסוימת. האם הוקם המוזאון החדש לאחר בחינה מקיפה של החלופות? האם נבדקה האפשרות לשלב את תכניו במוסדות הקיימים? ומהי העלות הצפויה של הפעלתו לאורך זמן? אלה שאלות לגיטימיות, שהציבור זכאי לקבל עליהן תשובות.
הקמת המוזאון מצטרפת לדפוס רחב יותר של הקצאת כספי ציבור למיזמים ולגופים המקורבים לממשלה הנוכחית, בלי שהוצגו לציבור די נתונים על נחיצותם ועל התועלת שתצמח מהם. כדי לבסס טענה כזאת נדרשת בחינה של התקציבים, של הליכי קבלת ההחלטות ושל אמות המידה לחלוקת הכספים. אולם עצם השימוש בכספי ציבור מחייב שקיפות והצדקה עניינית.
אלטלנה חוזרת למרכז הבמה
לא פחות מטריד הוא נוסח ההזמנה הרשמית לטקס. באותיות גדולות נכתב בה: "הזמנה לטקס חנוכת מוזאון האצ"ל ורחבת התותח שממנו נורה הפגז שהביא לטביעתה של אוניית הנשק אלטלנה". הניסוח אינו מסתפק בהזמנה לחנוכת מוזאון או בהנצחת תולדות האצ"ל. הוא מציב במרכז האירוע את התותח ואת הפגז שנורה לעבר אלטלנה — ובכך מעניק לפרשה ההיסטורית, הטעונה ממילא, מקום בולט במיוחד בטקס ממלכתי.
העיתוי מעורר אף הוא תהיות. הטקס מתקיים כשבועיים לפני הבחירות, והחיבור בין חנוכת המוזאון, אזכור מפורש של הפגז שהביא לטביעת האונייה והעיתוי הפוליטי עשוי להתפרש כניסיון להחזיר את פרשת אלטלנה אל מרכז השיח הציבורי דווקא בתקופה רגישה. אין בכך, כשלעצמו, הוכחה שהטקס נקבע ממניעים פוליטיים. אולם קשה להתעלם מהאפשרות שהעיסוק המחודש בפרשה משרת גם מטרות פוליטיות, ומעורר שאלות על הגבול שבין הנצחה היסטורית ממלכתית לבין שימוש בזיכרון הלאומי לצרכים מפלגתיים.
פרשה מורכבת, לא סיפור של שחור ולבן
פרשת אלטלנה, שהתרחשה ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, היא אחד האירועים הטראומטיים והשנויים במחלוקת בראשית ימיה של ישראל. האונייה, שנשאה נשק ולוחמים של האצ"ל, הופגזה במהלך העימות עם כוחות צה"ל וטבעה מול חופי תל אביב. באירועים נהרגו אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל. במשך השנים התקבעו בציבור פרשנויות שונות לפרשה. בעיני רבים היא נתפסת כסמל לפגיעה אכזרית באנשי האצ"ל בידי אנשי ההגנה. אולם מי שמעמיק בפרטי האירועים מגלה מציאות מורכבת בהרבה, הכוללת מחלוקות על חלוקת הנשק, על סמכותה של הממשלה הזמנית ועל הכפיפות לצה"ל, שזה עתה הוקם.
אין מדובר בסיפור פשוט של צד אחד צודק וצד אחר אשם. הפרשה משקפת את המאבק הקשה על ריבונות המדינה ועל המונופול של המדינה הצעירה על הכוח הצבאי, בתקופה שבה החברה הישראלית הייתה עדיין רחוקה מגיבוש מלא של מוסדותיה ושל זהותה הממלכתית. דווקא משום כך, ראוי להציג את סיפור אלטלנה באופן מאוזן, על בסיס מסמכים, עדויות ומחקר היסטורי, ולא להפוך אותו לכלי להעמקת מחלוקות פוליטיות בהווה.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| חנוכת "רחבת התותח שממנו נורה הפגז על אלטלנה" |
| תגובות [ 3 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
| 2 |
|
||||||
| 3 |
|
||||||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

