בדיוק שבוע לפני חג הפסח ואנחנו קוראים את הפרשה השנייה בספר ויקרא, פרשת צו. ככה זה יוצא בשנה פשוטה. הנושא המרכזי של הפרשה הראשונה, מעבר לקריאה אלינו להאזין לקריאה שבאה מלמעלה, נתון בפסוק השני של הפרשה (ויקרא א): (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. דיברנו על זה בשבוע שעבר, על כך שיהודי הרוצה להתקרב אל ה', כדי להצליח בכך עליו להקריב מעצמו, לוותר על נטיותיו הטבעיות ולהיענות לקריאה המופנית אליו מלמעלה. והשאלה שנותרה פתוחה לכאורה היא, עד כמה עלינו להשקיע בכך? האם בכל עניין ובכל זמן צריכים לפעול מתוך התייחסות לאותה קריאה שאנחנו אפילו לא שומעים? אין איזה תחום אפור שבו ניתן להתרווח מעט ולהרפות מהקשב התמידי?

רוצים להרפות מהמאמץ

כי לכאורה, נכון שיש מצוות שחייבים לקיים ואכן משתדלים לקיים, אבל אולי אפשר לקבל גם מעט זמן נייטראלי, כזה שיאפשר לי ליהנות קצת מהתענוגות שמציעים לי החיים בעולם הזה? מה, כל החיים זה רק התקרבות אל ה'? ואמנם, רבים מאתנו חיים כך; לרבים מאתנו יש זמנים קבועים לפעולות שתכליתן התקרבות אל ה', גם אם לא מגדירים זאת בדיוק כך, אבל יש לנו גם שעות אחרות, שעות שבהן אנחנו מרגישים חופשיים להשתחרר מהמאמץ להתקרב. אולי כי התעייפנו מהמאמץ, ואולי סתם כי נמשכנו לעשות איזו פעילות אחרת, קורה. לא צריכים להיות קיצוניים מדי, אפשר להרפות קצת לפעמים, לא? מה גם שכנ"ל, אנחנו לא באמת שומעים את הקריאה שמלמעלה ולפעמים זה די מתסכל. אז לא נורא אם נשתחרר קצת. אכן, הגיוני מאוד לחשוב ככה, אבל פרשת השבוע אומרת אחרת.

קרבנות בימינו

אחרי פסוק הכותרת, זה מה שאומרת פרשת השבוע (פרק ו): (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. כאן מדובר בקרבן של כלל ישראל, מה שנקרא "קרבן ציבור" לא בקרבן של אדם פרטי, מה שנקרא "קרבן יחיד". אודות קרבן יחיד למדנו בפרשה הקודמת. התפקיד של אהרון ובניו הוא לייצג את כלל ישראל, גם את היחיד וגם את הציבור, בקשר עם הקב"ה. בבית המקדש רק הם רשאים להקריב את הקרבנות אבל התוכן הרוחני של הקרבנות שייך לכל יהודי והתוכן הזה אינו כפוף למגבלות הזמן והמקום. בכל מקום ובכל זמן יכול יהודי להתקרב לקב"ה, להעלות קרבן, וקרבנו יהיה רצוי כאילו הוקרב בבית המקדש על-ידי אהרון הכהן. זה תלוי רק במידת ההשקעה שלו באותה התקרבות, תלוי עד כמה הקריב מעצמו בהתקרבות הזאת.

הסוד הוא בהתמדה

ועד כמה באמת נדרשים להשקיע? הרי כאשר מלכתחילה לא שומעים את הקריאה מלמעלה, זה כבר לא פשוט; הרי זאת הסיבה שמדי פעם לוקחים פסק זמן ממאמץ ההתקרבות. כי אם האדם היה זוכה לשמוע את הקריאה, אם היה רואה שיש תמורה למאמצים שלו, הוא היה מתמיד בהם בלי גבול. אבל המציאות היא שהעולם הזה מציע הנאות שונות כאן ועכשיו בעוד עבודת ההתקרבות דורשת יגיעה גדולה ולעתים די קרובות בלי תוצאות שניתן להצביע עליהן. אז מה הפלא שמדי פעם נתפסים לרפיון? אומנם לעתים גם מתעוררים ולאחרונה חווינו זאת לא פעם בגילויים של אהבת ישראל וערבות הדדית, אבל ביום יום זה לא כל כך מתבטא, מהסיבות הנ"ל. אז איך מתמודדים? איך מצליחים לבצע את משימת ההתקרבות? אומרת לנו הפתיחה של פרשת השבוע שהסוד טמון בהתמדה. להתמיד במאמצי ההתקרבות גם אם לא מצליחים לראות תוצאות.

לחתור בכמה קווים

זהו הרעיון הרוחני של ההוראה להקפיד שתהיה אש על המזבח כל הזמן. רש"י מציין כי "ריבה כאן יקידות הרבה". הוא מתכוון לעובדה שגם בהמשך כתוב: (ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה... (ו) אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה. ארבע יקידות בפרשיה הפותחת את פרשת השבוע. חז"ל דנו בהוראה ההלכתית של כל אחת מהיקידות, אבל רש"י רומז לנו גם לעניין הרוחני שבהן. כי המזבח מייצג את הלב של היהודי ובו אמורה לבעור תמיד אש האהבה שהיא הכוח המניע להתקרבות. אלא שלא ניתן להסתפק במוקד אחד של אש. חייבים לבנות ולתחזק מדורות נוספות; אהבת ישראל, לימוד תורה, קיום מצוות מעשיות. וגם אם עדיין לא רואים תוצאות - לילה, חשוך ולא רואים שיש תמורה להשקעה, למרות הכל ממשיכים. עַד-הַבֹּקֶר, עד שנזכה לכך שה' יפקח את עינינו ונראה את התוצאות האמיתיות של המעשים הטובים שעשינו.

מי צריך קרבנות?

השבת הזאת, האחרונה לפני פסח, מכונה "שבת הגדול" ובמרבית הקהילות קוראים בה הפטרה (לא של פרשת השבוע אלא) של שבת הגדול מהנביא האחרון בתנ"ך, מלאכי (פרק ג). הפרק פותח בהבטחה אודות הגאולה שכולנו מצפים לה ומודיע כי היא תופיע פתאום: (א) הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא--אָמַר, ה' צְבָאוֹת. אבל ההפטרה מתחילה בפסוק הרביעי, פסוק המדבר על שביעות הרצון של הקב"ה מהקרבנות שלנו: (ד) וְעָרְבָה, לַה', מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. אחרי שיתגלה המשיח, נשוב להקריב קרבנות בבית המקדש והם יעלו לרצון לפני ה', יעשו לו נחת רוח כמו שעשו הקרבנות שהקריבו במשכן, ובבית המקדש בימים הטובים. אומנם בינתיים אתם רחוקים מדרך ה', אומר הנביא, אבל עוד יבואו ימים.

המצוות הראשונות

והנה בהפטרה של הפרשה, שקוראים כאשר אינה נדחית מפני הפטרה שהזמן גרמא, פותח הנביא ירמיהו באמירה שנראית הפוכה לחלוטין (פרק ז): (כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. (כב) כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם—עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. רגע, אז על מה מדובר בפרשת השבוע שלנו למשל? הרי חלק גדול מספר ויקרא מדבר על קרבנות, אז איך אומר הנביא שהקב"ה לא ציווה אותנו להקריב קרבנות? נראה את ההמשך: (כג) כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם. (כד) וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר, וְלֹא לְפָנִים. אז זה הפתרון, אכן כשיצאנו ממצרים לא נצטווינו על קרבנות. רק לקבל את התורה ולדבוק בהוראותיה.

תיקון לסטייה

אלא שזמן קצר לאחר קבלת התורה נסחפנו בְּמֹעֵצוֹת, בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע, והתוצאה הייתה שעשינו את העגל. רצינו לעבוד את ה' בדרך חווייתית, בלי להתייגע יותר מדי על התקרבות. התוצאה של המעשה הזה הייתה קשה: וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. איבדנו את הקשר הפנימי עם הקב"ה ונשארנו עם החוויה החיצונית (האחור). ומכיוון שכך, וכדי לכפר על חטא העגל, להעניק לנו התקרבות חווייתית בדרך הנכונה, נצטווינו על הקרבנות. לא לכתחילה, רק בדיעבד. ומעניין שבסיום ההפטרה שקוראים בשבת אומר הנביא מלאכי: (כב) זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. לא ציווי על קרבנות אלא חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. מזכיר מאוד את דברי הנביא ירמיהו בהפטרה של הפרשה ולא במקרה, כי העניין האמיתי הוא לחתור ולהגיע לעבודת ה' בפנימיות, בכל תחום ועניין.
חתירה אל הפנימיות

ועבודה כזאת, בפנימיות, שייכת כמובן גם לעבודת הקרבנות. אלא שהיצר הרע מתערב ומושך אותנו אל החיצוניות, אל חיפוש החוויות. לכן פותחת ההפטרה מירמיהו בתוכחה חריפה: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. העולה אינה נאכלת והזבחים (קרבנות שְׁלָמִים) כן. שָׂמחו באכילת הזבחים ונסחפו להוללות. שכחו שמדובר בבשר שנתקדש ושהשמחה באכילתו צריכה להיות מלווה ברעדה מהקרבה לה'. לכן אומר להם הנביא, הוסיפו את העולות לזבחים וְאִכלו גם אותן. כי זה כל מה שמעניין אתכם, לחגוג באכילת בשר. כלומר, גם פעולות שלכאורה ביטאו רצון להתקרב אל ה' הידרדרו עד כדי כך שהניבו תוצאה הפוכה מהמבוקש לכאורה. כאמור, בקהילות רבות קוראים בציבור בשבת הגדול את הפטרה ממלאכי. שאמנם פותחת בבשורת הגאולה, מה ששייך לחודש ולחג הגאולה, אבל בהמשך יש גם תוכחה חריפה על המצב בהווה.

פנימיות, לא חיצוניות

וקל לראות ש-על פני השטח, לא הרבה השתנה מאז: (יד) אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. (טו) וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹקִים וַיִּמָּלֵטוּ. ולכאורה, כאשר הרשעות גוברת כל כך, איך תבוא הגאולה? אלא שהפנימיות היא הקובעת, לא החיצוניות: (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה', אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ה', וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. (יז) וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת... ...וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם--כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. אם יש רשעות אצל יהודים, היא רק בחיצוניות, במעטפת. זה לא מה שיעכב את הגאולה. כי בפנימיות, כולם רוצים באמת רק טוב לישראל. וכבר הגיע הזמן שתתקיים הנבואה שבסיום ההפטרה: (כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. (כד) וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם...