אפרים קישון נולד במאי 1924 בסביבה מתבוללת ובצעירותו כמעט שלא ידע שהוא יהודי. הוא ומשפחתו ראו את עצמם כ"הונגרים בני דת משה", וקישון הגדיר את רמת הזיקה שלו ליהדות בילדותו כ"רופפת עד כדי תימהון".³ למעשה ניתן לומר, כי גרמניה והונגריה הפרו-נאצית הן שהעמידו את קישון על יהדותו, ובלשונו: "את זהותי הגדיר בעבורי אדולף אייכמן".⁴

כאשר הצטרפה הונגריה למלחמה לצידה של גרמניה, לא הוזמנו התלמידים היהודים לטכסים הלאומיים ומצאו את עצמם יושבים בשורות האחרונות בכיתה. יום אחד נכנסו לבית הספר קצינים בכירים כדי לבחור את "פאר הנוער" ליחידת עילית שתהיה הפמליה של העוצר, מיקלוש הורטי, וקישון נבחר בשל מראהו החיצוני הארי.⁵ למחרת הוא התייצב בקסרקטין לאימונים צבאיים, שהיו רצופים ניבולי פה ושימוש במילה "יהודי" כקללה. "הבנתי עד מהרה כי החבר'ה האלה נדבקו בנגיף הנאצי, ושום דבר לא מעסיק אותם חוץ משנאת היהודים", העיד.

קישון התאמן כך פעמיים בשבוע במשך מספר חודשים, עד שהחניכים נקראו לתת פרטים אישיים והוא אמר שהוא יהודי וסולק. לדבריו, זו הייתה חוויה טראומטית מאוד ופוקחת עיניים, "כי לראשונה בחיי שמעתי מה אומרים הגויים על היהודים, כאשר הם שרויים בינם לבין עצמם".⁶ אביו של קישון נלקח, כמו רבבות מיהודי הונגריה, לפלוגות העבודה. הוא עצמו התנצר כדי לחמוק מאותו גורל, אך לאחר שכבשו הגרמנים את הונגריה - מובן שלא היה בכך כדי להצילו.

בסוף 1944 קיבצו ההונגרים את בוגרי התיכון היהודי בבודפשט והובילו אותם לסלובקיה, לאזור העיר יולשבא (Jolsva, כיום Jelsava). המטרה הסופית הייתה למסור אותם לידי הגרמנים, ובדרך לפולין - כלשונו של קישון - לסחוט מהם עוד קצת זיעה. היו שם 220 תלמידי גימנסיות לשעבר, עם סרט צהוב על הזרוע, סוחבים תרמיל כבד מהבית וחובשים כובע של הצבא ההונגרי.

הצעדה נמשכה שבועיים-שלושה. לילה אחד ישנו הבחורים באורווה מתחת לגג דולף וכל גופו של קישון ספג מים. הוא שתה משלולית, התחיל לקדוח ולשלשל ו"נוכל חביב" שהתחזה לרופא קבע שהוא סובל מטיפוס. הוא המשיך לגרור את עצמו עד שהתאושש, אך במערכת העיכול שלו נותרו עקבות המצעד ההוא ומאז היו לו, סיפר ללונדון, כאבים בלתי צפויים וצרבת כרונית.

• במחנה העבודה ביולשבא היינו עבדים במנסרה שייצרה תחמושת לצבא הגרמני ולצבא ההונגרי הבלתי-מנוצח.⁷ בארבע בבוקר, טרה-טה-טה-טה, תרועת החצוצרה, ויאללה יהודונים מלוכלכים, ללכת בסך למנסרה, לצעוד בשירה על השפתיים (...) העמסנו על כתפינו בולי עץ כבדים אשר הכריעו אותנו (...) כדי שינסרו מהם לוחות לתיבות התחמושת בשביל הנאצים.

מדי פעם העבירו אותם ההונגרים צפונה והחזירו אותם תוך צעדה אין-סופית בלילות. "יָשַנּוּ בבית חרושת ללבנים או באסמים ריקים, על גבי שחת, שחדרה לריאות, גרמה לשיעול בלתי פוסק וכמעט חנקה אותנו". לונדון שאל האם באותה עת ידעו הוא וחבריו על מחנות ההשמדה, וקישון השיב: "הרגשנו שמשהו איום עומד להתרחש, אבל הדמיון עדיין פיגר אחרי המציאות". הוא הוסיף: "ידענו שהגרמנים יובסו, זאת ידענו, אבל חששנו שככל שמצבם הולך ורע, תגבר אכזריותם של הגרורים ההונגרים. לא היו לי תקוות גדולות לצאת מזה חי".

חייו של קישון ניצלו בזכות בקיאותו בשחמט, לאחר שהתווכח עם קצין בדרגת סרן על אחת הפתיחות במשחק והתברר שהוא צדק. אותו קצין העביר את קישון לעבוד בשעות היום במשרדו, וכך הוא גם נמנע מעבודת הפרך וגם אכל לשובע ואף הביא מזון לחבריו.

העבודה במשרד גם נתנה לקישון "להריח", כלשונו, שסופם של האסירים היהודים הולך וקרב. הוא החליט לברוח, ובכך נעזר בפועל סלובקי שנתן לו את לוח הזמנים של הרכבת, לה הייתה תחנה 200 מטר משער המנסרה, ואשר גם קנה עבורו שני כרטיסים. קישון זייף שתי תעודות של פועלים סלובקים, נטל לעצמו זהות אחת וברח עם אסיר נוסף. השניים לקחו בגדים של פועלים סלובקיים מהמקלחת והצטרפו לשורת הפועלים והחיילים שיצאו מהמחנה בסיום יום העבודה. הם הצליחו להגיע ברכבת לבודפשט, לאחר שהפצצה אמריקנית הצילה אותם מביקורת של הס"ס.⁸

בבודפשט מצא קישון את אביו ואחותו, שהתחבאו בעזרתו של שכנם לשעבר, יוזף גברוביץ. יכולתו להעמיד פנים, הסיק קישון אחרי יובל, היא שסייעה לו להיחלץ מן התופת. אבל זה לא היה העיקר, הדגיש באוזני לונדון:

• בל יטעה איש ויחשוב, שיהודי באירופה היה יכול להציל את נפשו רק בזכות עורמתו, תבונתו, כושרו הספרותי או השד יודע מה. רק המזל, אצבעו הדקה של המזל, היא שהפרידה בין הרוב שנשרף למיעוט הקטן שניצל. לתושייה היה תפקיד פעוט במאורעות, או כי לפעמים, תוספת קלה של קור רוח היטתה את כף המאזניים.⁹

ובהמשך הוסיף:

• אין בדעתי להצטדק ובניגוד להרבה ניצולי שואה, אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי סגולה אלא יחידי מזל. למרות זאת אני מוכן שוב להגיד, שלאנשים מלאי ספקות, שלא סמכו על שום עזרה, שניסו בלי הרף לגלות סדקים בחומת השנאה האופפת אותם, היה סיכוי הרבה יותר גדול לשרוד, מאשר לאלה שהתפללו כל בוקר, ולא עשו דבר כדי לעזור לאלוהים לעזור להם. גם הגיל נעשה גורם מכריע. לא הייתי תינוק, לא הייתי זקן ולא הייתי מטופל בילדים. הייתי הגיל הכי מתאים למלחמת הקיום בג'ונגל. אני חושב שהסטטיסטיקה של הניצולים מאשרת את ההשערות שלי.¹⁰

חודשי ההסתערות הסובייטית על בודפשט בסוף 1944 "היו לגבינו החודשים המסוכנים ביותר, כי רדיפת היהודים לא נפסקה אף לרגע קט". באחת ההפגזות נחתך לשניים הבית בו הסתתרו קישון ואחותו אגי. עם עלות השחר החלו ללכת לעבר הקווים הסובייטיים, כשרק בגדיהם לגופם. השניים נפרדו וקישון הסתתר במשך חמישה שבועות במרתף הבית הנטוש של אחותו של גברוביץ; כל מזונו היה מיץ עגבניות, "אשר הרס את שארית הקיבה שלי לכל החיים". באותו מרתף כתב קישון את היצירה הסאטירית הראשונה שלו: על מפלגה הרודפת את הקרחים באשר הם.¹¹

למרתף זה הגיע השחרור בדמותו של חייל אוקראיני, שאת דמותו תיאר קישון כבר ב-1965, במאמר אליו נגיע בהמשך. ללונדון אמר:

• התעמולה הנאצית פיטמה אותנו ללא לאות בכך שהרוסים הם ברברים, שודדים ואנסים, ולכן היינו בטוחים שהם פאר האנושות (...) היינו בטוחים שמנצחיה של מכונת המלחמה הגרמנית יהיו דומים לגרמנים ביעילותם האימתנית, והנה אנחנו פוגשים יחפנים לבושים בצירופי מדים שלוקטו מכל צבאות האזור, ואחדים אף מושכים אחריהם מריצות של ילדים עמוסות ביזה. זה היה מוזר למדי, אם להתבטא באיפוק.

זמן מה לאחר השחרור¹² מצא קישון את עצמו צועד בתוך רבבות הונגרים לעבר ביילורוסיה, באירוע שגם אותו תיאר במאמר שיצוטט בהמשך. "זה לא ייאמן, מצעידים גם אותנו, קורבנות הנאציזם, לעבודות כפייה, לבנות את המולדת הסוציאליסטית", אמר ללונדון. אחרי כמה ימים של הליכה הוכנסו לנוח בחורבה בכפר הרוס, קישון העמיד פנים שהוא ישן ולא יצא להמשך המצעד. שנים רבות לאחר מכן שמע, שכאשר הסתבר לסובייטים שחסר אדם אחד, הם תפסו במקומו את הפולני הראשון.¹³

1. ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ספרית מעריב, תשנ"ג-1993.
2. כל הציטוטים מובאים ככתבם וכלשונם, כולל כתיב ואיות שהיו מקובלים בזמן בו נכתבו. כל ההדגשות מופיעות במקור. במקרים בהם הופיעו המאמרים הן במעריב והן באחד מספריו של קישון, נעשה שימוש בנוסח שבעיתון.
3. לונדון, עמ' 17.
4. שם, עמ' 209.
5. קישון סיפר, כי בצעירותו נראה "כגוי סטנדרטי: גבוה, בהיר-שיער וכחול-עיניים, עם אף סולד מעלה-מעלה, כמו של אמי. אב-טיפוס ארי הייתי, ממש כפי שתואר בתעמולה הנאצית. הופעה שברנש בעל מראה יהודי כמו הד"ר גבלס רק חלם עליה" (שם, עמ' 23).
6. לונדון, עמ' 51-49.
7. קישון חזר פעמים רבות בשיחותיו עם לונדון על ביטוי לגלגני זה, ופעם אחת העיר שלמעשה הצבא ההונגרי לא ניצח בשום מלחמה במאות השנים האחרונות.
8. לונדון, עמ' 64-52.
9. שם, עמ' 67-66, 72.
10. שם, עמ' 115-114.
11. שם, עמ' 108-107. שנים אחדות מאוחר יותר זכתה אותה יצירה במקום הראשון בתחרות ארצית של כתב עת הונגרי ידוע, אך היא נגנזה לאחר שהשופטים "נזכרו בבהלה לא תתואר, שהרודן מאתיאס ראקושי (Rákosi Mátyás) הוא קירח כמו כדור-ביליארד, והסאטירה שלי עשויה להתפרש כמזימה של הריאקציה השחורה" (שם, עמ' 157-156).
12. בשיחות עם לונדון אמר קישון שחלפו מספר שבועות. מהמאמר שפרסם בשנת 1965 עולה ששני האירועים היו כמעט צמודים.
13. לונדון, עמ' 114-113.