קצין, ג'נטלמן, ושעיר לעזאזל

הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת. זה, למעשה, מה שעלה בגורלו של ניצב בנצי סאו, ממלא-מקום המפכ"ל בחצי השנה האחרונה, שבכורח הקונסטלציה החדשה במשטרה נאלץ לפשוט את מדיו.

פרישתו של ניצב סאו היא, למעשה, סטירת-לחי מצלצלת לאיש המוכשר, ההגון והצנוע הזה. שהרי יותר מכל מועמד פנימי אחר למפכ"ל הוא היה האיש הראוי ביותר למינוי. אחרי ככלות הכל הוא לא רק כיהן, בהצלחה יתרה, כמפכ"ל בפועל בתקופת הביניים - הוא גם נחשב כל העת בעצמו למועמד המוביל לתפקיד האמור, אלמלא טרפודו על-ידי מועמד שהוצנח מבחוץ.

גם כשידע שגורלו כבר נחרץ - סאו לא הרים את ידיו אף לרגע. כקצין וכג'נטלמן ממש לדוגמה, הוא היה מוכן להתכופף ולהיעתר להפצרת השר לביטחון-פנים להישאר לתקופת החפיפה במשטרה, רק כדי להכניס לעניינים את המפכ"ל החדש שמונה. תוך כדי כך הוא גם דאג לשמור על כולנו מפני מתנכלים לביטחון האזרח, והצליח בכך מעל ומעבר..

בכורח הנסיבות

מבלי לפגוע, חלילה, בכישורי המפכ"ל החדש, רוני אלשיך, החף מכל ניסיון משטרתי - מן הראוי להודות בפומבי שבכורח הנסיבות שנוצרו זה עתה, הפך בעצם ניצב בנצי סאו לשעיר לעזאזל במלוא מובן המילה. אחרי ככלות הכל - מבין כל כחולי המדים הוא היה המועמד המתאים ביותר לתפקיד המפכ"ל, כמי שהכיר יותר ממישהו אחר את המשטרה לפני ולפנים, מילא בה את התפקידים הבכירים והחיוניים ביותר, ובחודשים האחרונים אף הצליח להוביל את המשטרה באורח יוצא-דופן במאבק הבלתי-מתפשר בטרור הפושה.

אין זאת כי אם בדברי הימים של המשטרה ייזכר ניצב בנצי סאו כגיבור הטראגי של המרוץ למפכ"לות, וכמי שנאלץ לשלם את המחיר של פרשיות המין ומצעד הגאווה, שמאחוריהן עומדים, בסופו של דבר, ניצבים אחרים.