כחולים, כתומים ופוסט-ציונים

"וכשעמוד האש הוא הערכים האוניברסליים של מוסר, ליברליזם וחרות... לגדל בשקט את הילדים, לעשות איש איש לביתו, ליהנות, לבלות, להילחם את מלחמות הקיום הפרטיות", מאפיינת יעל פז-מלמד (מעריב, 23.6.05) את מה שהיא מכנה כאידאולוגיה של ה"כחולים".

ומה החזון לעתיד? "רק אם נגיע למצב שנהיה ככל האומות נוכל לקיים פה חברה ומדינה שתהיה ראויה לאזרחיה", שזוהי בעצם תמציתו של הליברליזם האירופאי הקלאסי. וה"כתומים"? פנאטיים ומשיחיים, איך לא, המוכנים לרמוס זכויות של עם אחר כדי ש"יבינו שארץ ישראל היא עניין קדוש".

אינני יודע אילו "כתומים" מכירה הכותבת: זולל הטריפות הח"מ גאה להכיר רבים מהם, וכולם שותפים מלאים לכל מה שהיא מכנה "מערכת הערכים" של השמאל והמרכז ה"שפויים". ההבדל היחידי בינם לבינה הוא שהיא מדחיקה עובדות יסוד שהם אינם מדחיקים: שעצם קיומה הפיזי של שום מדינה ליברלית איננו מאויים יום יום ושעה שעה כמו כאן, ושבזמן מלחמה מושעות חלק מזכויותיהם של אזרחי האויב. במיזעורו של החלק הזה עוסק הבג"צ, ועינינו הרואות שהוא עושה זאת בנוקדנות ליברלית למהדרין.

מדוע היא ושכמותה מדחיקים משהו כה זועק לשמים הוא עניין לפסיכולוגים: מן הסתם כדי שיוכלו להפיק במצפון שקט את התועלות האישיות ממה שהם מתנאים בו לשקר כ"אידאולוגיה". כך או כך, הפנאט הוא זה שעיניו טחו מלראות את המלחמה המתחוללת כאן ללא הפסקה כבר 120 שנה, והעיוורון הזה הוא נקודת האל-חזור בה הופכת הפוסט-ציונות לאנטי-ציונות. אנחנו, "כחולים" יקרים, מסרבים לא רק להתאבד ביחד אתכם אלא אפילו להתבייש בכוח היהודי ביחד אתכם. ואם כתוצאה ממאבקנו על חיינו שלנו יינצלו גם אלה שלכם ושל ילדיכם - והיה זה שכרנו, ותהי זאת שליחותנו.