גדולתה של יצירה ספרותית הוא בחופש שהיא מעניקה לדמיון ובהעדר תלותה במחויבות כלשהי. למותר לציין, לפיכך, שאם יצירה שכזו נרתמת בכוח למשנה חברתית או דתית - הרי שהיא מאבדת את עצם מהותה.
אלא שזה בדיוק מה שעלה בגורלו של הספר "גדר חיה", פרי-עטה של הסופרת דורית רביניאן, שנפסל על-ידי משרד החינוך להיכלל בתוכנית הלימודים הבית-ספרית. מסתבר שמשטרת המוסר של המשרד, הממונה על חינוך ילדי ישראל, מצאה לנחוץ לפסול את הספר, בטענה שיש בו כדי לעודד התבוללות, ושהוא עלול בכך להסיט את התלמידים מדרך המלך שהמשרד מבקש להתוות להם.
אז תנוח דעתו של משרד החינוך. אחרי ככלות הכל אמורים הדברים ברוטן ספרותי גרידא, שנועד להפרות את מוחם של קוראיו, תלמידי המגמה הספרותית בתיכון. הסיכוי, לכן, שהספר יגרום להם לסטות מדרך הישר, לא רק בטל בשישים שואף לאפס - הוא גם פוגע ממש בשיקול-דעתם של מי שניצבים על סף בגרותם.
עידוד בערות
יותר מכל יש בפסילתו של הספר כדי להעיד שהפחד הוא זה שמשתלט על השכל הישר. שהרי על אותו משקל צריך היה, בעצם, משרד החינוך לפסול מתוכנית הלימודים גם פרקי-לימוד שלמים בתנ"ך הנוגעים ליחסי-מין בין יהודים לגויים. באותה מידה ניתן גם לפסול ספר כמו "החטא ועונשו", רק משום שמתואר בו רצח-זקנות, או ספר כמו "אנה קרנינה", העוסק בבגידה וניאוף, ושלא להזכיר את "מקבת", בו יש רצח של מלך, של כל קרוביו ובני-ביתו. תקצר היריעה מלהכיל את כל ספרי הלימוד, בעלי המסר השלילי, שעדיין כלולים בתוכנית הלימוד. אז למה לנהוג איפה ואיפה דווקא בספר "גדר חיה", המעז לתאר רומן בין יהודיה לפלשתיני?
אין זאת כי אם על פסילת הספר הזה מגיעה למשרד החינוך תעודת עניות על עידוד בערות, בורות וגזענות בקרב התלמידים הישראלים.
