מכנה משותף מצוי בין שני פסקי הדין המרכזיים שפרסם בית המשפט העליון בעשרת הימים האחרונים - פסק הדין בערעורו של רומן זדורוב ופסק הדין בפרשת הולילנד. בשניהם ביצע מחדש בית המשפט, בערכאת הערעור, את מלאכתה של הערכאה הדיונית.

במקרה של זדורוב הוביל הניתוח הזה את שופטי הרוב, יצחק עמית וצבי זילברטל, לדחות את ערעורו של זדורוב; שופט המיעוט, יורם דנציגר, סבר שיש לזכותו מחמת הספק. בפרשת הולילנד - להבדיל, כמובן, שהרי אין מדובר בעבירת אלימות ובוודאי שלא ברצח - הגיעו השופטים כמעט פה אחד למסקנה שיש לזכות חלקית שישה מן הנאשמים ולדחות את ערעוריהם של שניים אחרים.

שני פסקי הדין הללו ארוכים בהרבה מן המקובל. פס"ד זדורוב משתרע על פני 295 עמודים - פי עשרה מן המקובל בבית המשפט העליון ב-11 תיקי הרצח האחרים שהוכרעו בו בששת החודשים האחרונים. פסק דין נוסף, שפורסם לאחר זדורוב, משתרע על פני 63 עמודים. כלומר: פס"ד זדורוב ארוך פי ארבעה ויותר מפסק הדין הארוך ביותר בתיק רצח בתקופה הרלוונטית.

פסק דין הולילנד הוא בן 948 עמודים, כנראה הארוך ביותר שפרסם אי-פעם בית המשפט העליון. כאן בולטת במיוחד העובדה, שהוא ארוך ב-50% מפסק דינו של השופט דוד רוזן. בדרך כלל, היחס בין פסקי דין בערכאה הדיונית לבין פסקי דין בערכאת הערעור הוא הפוך: בערעורים הם קצרים בהרבה, כי אין צורך לחזור על כל המסכת העובדתית.

מה קרה כאן? האם יש קשר בין ההתעמקות בראיות, וכתוצאה ישירה - אורך פסק הדין, לבין מידת העניין הציבורי בתיק? האם עובדות אלו קשורות למהותם של הנאשמים? למעמדם של עורכי הדין הבכירים שייצגו אותם?

מבחינה נקודתית, טוב עשה בית המשפט העליון כאשר בחן את שני התיקים לפרטי-פרטים והוציא מתחת ידיו פסקי דין ברמה הגבוהה ביותר, מנומקים לעילא ומשכנעים. אם התוצאה היא, כמו בתיק הולילנד, שנאשמים זוכו מעבירות שלא בוצעו ושהם לא יישבו בכלא אפילו יום אחד יותר מן הראוי - ודאי שיש לברך על כך. השאלה היא מבחינה רוחבית, וכאן התשובה שונה.

מה יאמר לעצמו הנאשם שלא זכה לתהודה תקשורתית כמו זדורוב? מה יאמר לעצמו הנאשם שאינו בכיר כמו ראש ממשלה לשעבר? מה יאמר לעצמו הנאשם שאין לו עורכי דין מהשורה הראשונה? כל אלו יאמרו לעצמם: אם הייתי רומן זדורוב, גם אני הייתי מקבל ניתוח מדוקדק של הראיות נגדו. אם הייתי אהוד אולמרט, גם אצלי היו בוחנים מההתחלה - בניגוד למקובל - כל פסיק בעדותו של עד המדינה. אם עורכי דיני היו יעקב וינרוט, אלי זהר או נוית נגב - גם אצלי היו דנים לעומק בכל טענה שלהם.

לא משנה עד כמה יגידו השופטים שהם רק עשו את עבודתם. לא משנה עד כמה יגידו שהם בוחנים לגופם של דברים ולא לגופם של נאשמים. לכו תתווכחו עם הרושם הברור שיוצרים שני פסקי הדין הללו. הרושם הזה - ויש לומר שקשה מאוד לחלוק על ההיגיון שעומד בבסיסו - מוביל לפגיעה רוחבית באמון הציבור בבית המשפט העליון.