מעולם לא היה בישראל רוצח עם יחסי ציבור כל כך טובים כמו רומן זדורוב. מעולם לא היה בישראל רוצח שאמצעי תקשורת מרכזיים התגייסו בצורה חד-צדדית לטובתו, תוך התעלמות מתמשכת ומכוונת משלושה פסקי דין שהרשיעו אותו. אם זה לא היה אמיתי, היינו חושבים שמישהו עובד עלינו.

בואו נציג את העובדות. רומן זדורוב הודה מספר פעמים ברצח תאיר ראדה ושחזר אותו. הוא חזר בו מהודאתו, אבל בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע אותו (פה אחד, דרך אגב). בערעורו לבית המשפט העליון ניהל למעשה זדורוב הליך ראיות חדש לגמרי עם טענות חדשות לגמרי. בית המשפט העליון, בהחלטה נדירה, החזיר את התיק למחוזי כדי שיבחן ראיות נוספות. בית המשפט המחוזי שב והרשיע את זדורוב (פה אחד, דרך אגב, כולל שופט שלא ישב בהרכב המקורי). בית המשפט העליון דחה את ערעורו של זדורוב. נכון, ברוב דעות, אבל: א) זה החוק וזה מה שמחייב ההיגיון - הרוב קובע. ב) גם דעת המיעוט של יורם דנציגר היא שזדורוב עומד כפסע מהרשעה.

יש מי שזה לא מספיק להם. ואני לא מדבר על בני משפחתו וידידיו; אותם אני מבין לגמרי. אני גם לא מדבר על אילנה ראדה; ליבי איתה ואינני מתווכח עם אימא שאיבדה את בתה הקטנה. אני מדבר על כמה אמצעי תקשורת, אשר תפסו פוזיציה במהלך תשע שנות הדיון בתיק, ולא יעזור כלום: הם ידבקו בה.

כאשר בית המשפט המחוזי הרשיע, סיפרו לנו שההרשעה בעייתית ושהראיות מפוקפקות. כאשר בית המשפט המחוזי הרשיע שוב, סיפרו לנו שהעליון יהפוך את ההחלטה. וכאשר העליון הרשיע גם הוא, נדבקים לדעת המיעוט (הרצינית והמעמיקה) של דנציגר, כאילו לא הייתה דעת רוב של יצחק עמית (לא פחות רצינית ומעמיקה) ושל צבי זילברטל (שהצטרף לעמית בנימוקים קצרים).

את כל זה עושים מבלי להכיר את כל הראיות, מבלי לשבת בכל הדיונים, מבלי לקרוא את כל חוות הדעת. בקיצור: מבלי לעשות את מה שעשו שבעה שופטים בשני בתי משפט. משל למה הדבר דומה? לאמצעי תקשורת שיתפסו פוזיציה בשאלה האם תרופה מסוימת מרפאת סרטן או לא. את זה הם לא יעשו, כי הם יודו שאינם מבינים בנושא. אבל בקבילות הודאות, בטביעות נעליים, בסוגי סכינים, בטכניקות חקירה, בפרטים מוכמנים - בזה הם מתיימרים להבין. הם לא יעזו להתערב במחלוקות בין רופאים, אבל כן יטענו בשחצנות שבכוחם להכריע בין שופטים, שהם מכירים את כל סעיפי החוק ושהם יודעים בעל-פה את כל התקדימים והפסיקה הרלוונטיים.

שופטים בדימוס ממהרים לקבוע מה בסדר ומה לא בסדר בתיק עב-הכרס הזה. אבל אני מתערב איתכם שחלקם אפילו לא קראו במלואו את פסק הדין של בית המשפט העליון; שלא לדבר על כך שראיתי שופטים שמתראיינים בנושא, למרות שהם לא ישבו אפילו יום אחד בתיק פלילי. זו שרלטנות - הן של אמצעי התקשורת והן של המרואיינים.

יכול להיות שאנו עדים לדוגמה קיצונית של חוסר אמון במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. זהו עניין לסוציולוגים לענות בו. יכול להיות ששלוש המערכות הללו צריכות לשאול את עצמן, האם עשו הכל כדי למנוע או לפחות להקטין את חוסר האמון הזה. יכול להיות ששלוש המערכות הללו צריכות לבחון מחדש את הצורה בה הן מעבירות מסרים לציבור בעידן של תקשורת האינטרנט והרשתות החברתיות. אבל שום דבר לא מצדיק את ההתיימרות עזת-המצח לפסוק טוב יותר מאשר בית המשפט העליון, ולא בנושא ציבורי אלא בשאלות מקצועיות ביותר של ראיות וחוק. דיון וביקורת - בהחלט כן; חריצת דין חילופית - ממש לא.

עכשיו התקשורת המוטה מוכרת לכם ש"תם ולא נשלם", ככותרתו של ידיעות אחרונות (יום ה', 24.12.15). בולשיט. הסיכוי שיהיה דיון נוסף בתיק הזה שואף לאפס. אולי בעתיד יתגלו ראיות חדשות שיצדיקו משפט חוזר; אולי, למרות שקשה להאמין, לאור האינטנסיביות חסרת התקדים בה נדון תיק זדורוב. אבל דיון נוסף - 99.9% שלא יהיה. אין לזה שום הצדקה חוקית, ומרים נאור - שתכריע בבקשה כזו, אם תוגש - מאוד לא אוהבת דיונים נוספים.

גם אמצעי תקשורת צריכים לדעת לומר: דעתנו לא התקבלה. גם אמצעי תקשורת - שבחלקם עברו בצורה בוטה על כל הכללים וניסו לזהם את ההליך - צריכים לדעת לומר: נגמר. אפשר לקיים דיון בשאלות העקרוניות העולות מהתיק. אסור לנסות ולקיים דיון נוסף ומשפט חוזר מעל דפי העיתונות וגלי האתר.