המת מול החי

שופטת בית המשפט המחוזי עינת רביד התירה לשדר את הפרק של "עובדה", על מעשים שעשה או לא רחבעם זאבי, לפני קרוב לחמישים שנה.

כל השומע את החלטת השופטת יתקשה להבין מדוע אישרה לצפייה תחקיר שכזה? הרי בית המשפט קבע את הערך "כבוד האדם" לעליון על הכול, הוא מוגן בחוק יסוד וכולל את כבוד המת ושמו הטוב, בעיקר כאשר בני משפחתו הקרובים נמצאים עדיין עמנו. היכן מסתיימים גבולות המשפט, והיכן מתחיל הפער בין מציצנות זולה לבין צורך ציבורי?

כאשר אישרה השופטת דליה דורנר את הקרנת ג'נין, ג'נין, ציינה כי גם אם יש שקרים בסרט, הרי שאפשר "לברור את האמת מן השקר", האומנם? אילו כלים מקבל הצופה כדי לברור ולהחליט מה אמת ומה לא? בוודאי שאינו יכול לעשות זאת ברוב המקרים כאשר אין בידיו את כל הנתונים, וכל אחד מספר אמת משלו, קל וחומר כאשר צד אחד איננו יכול להגיב. במקרה דנן אישה או נשים באות ומאשימות את גנדי ששימש כאלוף פיקוד המרכז לפני 48-44 שנים, בהתנהלות שאינה הולמת, והרי זו מילה שלה בלי מילה שלו. כאן נוצר מצב "חדש" פתאום כל אחד יוכל להתחיל לתבוע את המתים... אהרן ברק שהתבקש להכריע על מחזה בו מופיעה דמותה של חנה סנש, אמר כי "רק פגיעה קשה, רצינית, וחמורה מעבר לסבולת שאדם יכול לשאת עשויה להצדיק הטלת הגבלות, על חופש הביטוי וחופש היצירה, כלומר אם היה מובא עניין גנדי לשופט ברק, היה בוודאי גם הוא קובע כי הפגיעה אינה כה קשה, ומעניק הכשר להקרנה.

אבל מי יכול לאמוד פגיעה במשפחה? מי יכול להעריך את הסבולת של אלמנה בת 88 שאישה נרצח לפניה באכזריות, לפני חמש עשרה שנים, של ילדים, נכדים, שנושאים כל השנים בגאווה את שם האב ולפתע פתאום מועלים מתהום הנשייה סיפורי מעשיות עליו עם נשים שנמצאות כבר בעשור התשיעי שלהן? מדוע שתקו נשים אלו חמישים שנה? ביישנות? צורך להתרחק מאור הזרקורים, צניעות? מה? לשון החוק קובעת כי אם לאחר מותו של אדם מתפרסמות עליו אמירות שיש בהן משום השפלה, ביזוי, או פגיעה בכבוד המת ופגיעה בתדמית הציבורית, דינה כדין לשון הרע על אדם חי... אני סבורה שזה הרבה יותר גרוע. חי יכול להכחיש, לספר את האמת שלו, להמציא אולי הוכחות שחף הוא מכל עוולה, אבל איך יגיב המת?

אלמלא אני חי

הגמרא מספרת סיפור וממחישה לנו כי אי-אפשר להעמיד מת מול חי. אי-אפשר. ר' צדוק הכהן תוהה על קושיה מסוימת ושואל את ר' יהושע על כך. תשובת ר' יהושע לסוגיה היא: "הן", (במשמעות שיש מקום לחלק בין חבר לעם הארץ ויכול הוא לשחוט את הבכור). ר' צדוק אינו מסתפק בתשובה והולך לשאול את רבן גמליאל. רבן גמליאל פוסק שצריך עדות של אדם זר, ואומר "לאו". אמר ר' צדוק לרבן גמליאל והרי ר' יהושע אמר לי "הן". אמר לו חכה עד שיתאספו תלמידי החכמים בבית המדרש ונדון בשאלה. כאשר נתכנסו כולם, נשאלה השאלה, והפעם השיב ר' יהושע ב-"לאו". אמר רבן גמליאל:: "והלא משמך אמרו לי הן, עמוד על רגליך ויעידו בך".

עמד ר' יהושע ואמר - "אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי?

והנמשל מלמדנו כי אי-אפשר שיעמדו בהתנצחות על אמת שניים, כשהאחד כבר עבר ובטל מן העולם. כי החי תמיד ינצח. כי יוכל לספר כל מה שליבו חפץ ואיש לא יוכל לסתור את דבריו, האם זו אמת? האם זה דין? ואי המשפט, וההגינות, וההיגיון?

כאשר באים ועושים תחקיר שכזה, מה מבקשים להשיג? הרשעה ואולי משפט למישהו שמידותיו היו מקולקלות? שהטריד? אבל הרי זה בלתי אפשרי, הוא כבר מת. האם להגן על הציבור ועל כלל הנשים? כבר פספסו. אם רצו לדרוש פיצויים, חזקת ה"מת" עומדת לו. לבזות אותו? כנראה שכן. להתמרק ולהתנקות? כן. אילנה דיין עוד בגדר בוגדת אצל חלק מחבריה, לאחר שחשפה את פניו של חושף עכוזו, עזרא נאווי. הם עדיין לא סלחו ולא שכחו, והיא חייבת לעשות פעולות הפוכות, כדי לכפר על ה"חטא". אז מצאה את רחבעם זאבי. הוא היה פעם אחד משלהם, אבל חצה רחמנא לצלן את הקווים, הקים את תנועת מולדת, ואי לכך זכרו מופקר. היעלה על הדעת שהייתה עושה דבר כזה כנגד איש מאנ"ש ? הרי כבר על ה"עסק" עם נאווי "הוצא עליה חוזה", אז היא מנסה "לתקן" את שעוותה - לנקות בבורית.

והשופטת? זה עניין ציבורי, היא אמרה משום שהמדינה מממנת את הנצחתו. אבל שמו הטוב של המת שר ואלוף, גוברים לדעתי על זכות הציבור לשבת וללקק בלשונו בשיחות סלון ולהרכיב פאזל מחצאי אמיתות. מוטב היה להגביל כאן את חופש הביטוי שמאז אהרן ברק קיבל שינוי משמעותי והחל להיות כזכות חוקתית, ובית המשפט עצמו אמר את דברו "חופש הביטוי המוגן אינו החופש לבטא דברי תועבה", לדידה של המשפחה כל דבר רע שיאמר על אביהם יהיה בבחינת תועבה.

השבת הגדול פרשת מצורע, דרש עליה רבי עקיבא: "זאת תהיה תורת המצורע" - אל תקרא "מצורע", אלא מוציא שם רע, וכך הוא אומר: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א, כ"ג) - אל תהי קורא "מצרות", אלא מצרעת.