הסמכות סתמית של הממסד על מיומנותו ומוכנותו של צה"ל כמסד למהלך ההינתקות, מניחה לאור היום וללא בושה בסיס מוצק לקריסתו של המהלך כבר בשלביו הראשוניים.
בכל מדינה ובמיוחד בזאת הנמצאת במצור, אמור צבאה להוות "גורם על" לחוסנה במהלכי המלחמה ובהסדרי השלום אחריה, לא כך בישראל. יש די והותר דוגמאות בחיינו הקצרים כמדינה ריבונית, כדי להבחין כי צה"ל תרם מעט מדי ולעיתים אף פגם במהלכים מדיניים הקשורים למדינות העימות.
הסכם אוסלו - יצר מציאות אסטרטגית שונה אשר חייבה התאמה במבנה צה"ל ובמוכנותו למשתנים. ובעיקר, ביצירת הרתעה אפקטיבית למניעת הפרתו. בפועל, התמקד הצבא בבניית מחנות קבע סלילת כבישים קווי מים וביוב. הממסד הצבאי והמדיני לא הבין את המשתמע מהמפנה האסטרטגי, ולכן שימר את הקיים בתוספת ברברת על היותו של השלום חליף לעוצמה צבאית אמיתית. האירועים שבאו בעקבות פתיחת מנהרת הכוהנים הבהירו את חוסר מוכנותו של צה"ל למפנה, אך גם הפעם לא הבחין הממסד בחולשות הצבא ובצורך להכנתו כגורם רלוונטי במהלכי השלום.
ההתשה בארץ הארזים - כאסטרטגיה בלעדית שהעמיד צה"ל לדרג המדיני, הייתה ללא ספק דוגמא לאיוולת בהתגלמותה. במשך 20 שנה הצליח צה"ל להתיש את עצמו, ולקזז עד דק את ההרתעה שאותה יצר במלחמות העבר במחיר דם ודמים רבים. צריך להכיר ולהודות כי מוכנותה של ישראל לנהל התשה בשונה מהכרעה מוגבלת כמשתקף במלחמות העבר, היתה ללא ספק התגשמות חלומם הרטוב של הפלשתינים. כאשר הפיכתו למעשה של ממש התאפשרה, בזכות חולשות צה"ל באירועי המנהרה ומנוסתו המבישה מלבנון.
מלחמת יום כיפור - שבה הפתיע צה"ל את עצמו (ואת הדרג המדיני) משום התעלמותו במשך שש שנים מהכנת השטח והגיסות, לניהול מגננה בשטחי סיני ורמת הגולן.
הקמת קו בר לב - פרי יוזמה מטופשת של צה"ל לפרוס את כוחותיו בסמוך לתעלת סואץ, הפכה חיש קל מתכון להתשה עצמית ולתסבוכת בינ"ל.
כולם יחד וכל אחד בנפרד מעידים על עליונות הברברת והצלחתה בהסחת הדעת מבניין מערכות, ובעיקר משידודם נאמנה לקראת מהלך צפוי.
בסמוך לנסיגה מקו האוולי בלבנון הצגתי בפני אלוף הפיקוד וקציני המטה, תוכנית משלי כאלטרנטיבה לתוכניות הפיקוד והמטכ"ל. על עקרונותיה (הוצאת הצבא מלבנון והכנסתו מעת לעת על בסיס המובלעת הנוצרית) כתבתי במאמר קודם. יחד עם זה, עומדים הטיעונים שהעמדתי כנגד תוכניות המטכ"ל והפיקוד, רלוונטים היום יותר מבעבר.
עקרם, הסיבות שגרמו לצבא לסגת מקו בירות לקו האוולי לא קוזזו ביוזמת צה"ל, מה שהבטיח את הכפלתם בקו החדש. ואכן הללו הוכפלו ואף שולשו בקו האחרון, וכמסד איתן לאויבינו, הביאו לבריחה המבישה והמבוהלת פגע רע בהרתעה ובמה שנותר ממנה.
היום מנומקת ההינתקות בצורך לשפר עמדות, במישור הטקטי והאסטרטגי. מבלי לנקוט עמדה באשר לטיבו של המהלך,יכול כל בר דעת תומך או מתנגד להבחין כי הסיבות לאלימות הפלשתינית, יתעצמו עוד פועל הגריעה בהרתעה, החולשה ביכולת העמידה הלאומית שלנו, ורכש אמל"ח איכותי ארוך טווח וכושר הרס גבוה.
בפועל ובמהופך מהנדרש משתרשת ההתשה, כבסיס בלעדי במדיניות הביטחון של ישראל. אין חולק על זכותו של הממסד לקביעת המדיניות והנחיית הצבא למימושה, ובלבד והבטיח את יכולתו ומיומנותו של צה"ל להעניק ביטחון אמיתי לתושבי המדינה באשר הם.
לא כך פועלת הממשלה. על-רקע המיקוד בשיטות לפינוי התושבים, בהערכות בקו החדש, ובמיגון הישובים שבסמוך לקו העימות, בולטת בחסרונה שאלת מוכנותו של צה"ל כמענה הולם למפנה האסטרטגי. בתחילתה של המאה הקודמת התייחס לנין כאשר עמד בראש המהפכה לסוגיית המנהיגות ושאל, מי הוא האסטרטג (כאידיאל) וענה, זה שמצליח באמצעות התמרון (ללא אש) לכפות את רצונו על האויב. לשון אחר - במקום איומי סרק וברברת,"תמרן את כוחותיך לעמדה שממנה, יבין אויבך כי הצעד הבא יביא להכרעתו".
מהות התמרון ותכליתו ביצירת הרתעה. מאחר ומעשה התמרון מחייב מיומנות שלמרבה הצער איננה במקומותינו, העצים צה"ל בעבר את אפקט ההרתעה פועל הכרעות מוגבלות אך ברורות בכל מלחמה. אלא שמזה שני עשורים נעלמו ההכרעות ואיתם התאיידה ההרתעה ללא שוב.
ההתשה אותה אימצה ישראל מסוף 82' "הצליחה" מלבד הריסת ההרתעה, לפגום אנושות במיומנות הגיסות. כמות האימונים ירדה בהדרגה, ולאחר פריצת האינתיפאדה העכשווית כמעט שהופסקה. לפי כך אפשר להניח כי רמת המוכנות של צה"ל למלחמה כוללת, תואמת היום ל"תת המוכנות" כפי שהשתקפה בקרבות הבלימה במלחמת יום כיפור 1973.
כל פתי יכול להבין כי מעשה עקירת הישובים יהווה מכפיל שלילי באפקט ההרתעה, ומאיץ בהגברת האלימות. מה שמלמד כי המאבק מול הפלשתינים שיתעצם עוד לאחר הפינוי עלול לגלוש למלחמה כוללת, והפעם כמו ב-1948, בסיוע מדינות ערב לרבות אלה שאתם חתמנו על הסכמי השלום.
לכן, על-רקע האיום המשתקף בהווה ובעתיד, תמיכה בינ"ל במהלך ההינתקות, ומחוסר מיומנות של צה"ל למלחמה כוללת - חייבת הממשלה טרם מהלך ההינתקות בשדוד מערכות אפקטיבי שיתמוך במהלך ובהשלכותיו.
על שריה להבין כי צה"ל "כגורם על" במדיניות איננו כשיר ומיומן, וגורם ההרתעה איננו בנמצא. לפי כך מתחיבת החלטת ממשלה מפורשת וברורה (כזו שתיקלט מבית ובעיקר מחוצה לו) להורות לצה"ל להבטיח את כשרותו המבצעית לכיבוש הרצועה (וליתר שטחי הרשות), ולהשבת ההרתעה לממדים סבירים וברי השגה. יעד זה המהווה בסיס איתן למהלך ההינתקות מחייב השקעת זמן (כחצי שנה) ומשאבים במידתם, אך מובטח כי אלה יביאו לתמורה רבת ערך בחיזוק הביטחון כלפי פנים וחוץ כאחד.
בשונה מכשרותו העכשווית וכמענה הולם למשימותיו, יידרש צה"ל להכין נאמנה את הגיסות סדיר ומילואים למשימת ההרתעה והמוכנות, קבל עם ועולם.
הצהרת הכוונות והיכולת תבוא לכדי ביטוי בסדרת תרגילים בהשתתפות מלאה של הגיסות כשכולם יתבצעו בסמוך לקווי המגע. בתמרונם באופן שלא ישתמע זולת הנכונות והמוכנות, נמצא הסיכוי להרתיע ולבצע את ההינתקות וגם אחריה ללא אש אויב, ובד בבד, לרכוש מיומנות מספקת להפסקתה אם ימשך הטרור.
אלפי הרוגים שילמה האומה במלחמת יום כיפור, בגין ההסמכות על מיומנות צבאית שהתבררה כוירטואלית. יש די באיוולת ההיא ובאלו שבאו אחריה כדי שנבין כי למרות מחיר הדמים של חילי צה"ל ומעל לאלף מאזרחי המדינה, לא למדנו ולא כלום.
בלימת הגלישה במדרון אפשרית ומתבקשת ובלבד ובטרם ההינתקות תתמקד המערכת הלאומית בשדרוג צה"ל, מאיגוד מקרי ומאולתר של כוחות לצבא של ממש.
ועל כך נאמר כי מי שחפץ באמת בשלום יתכונן כיאות למלחמה.
