עיתון הארץ הפך לבמה המרכזית של "הוגי דעות" קיצוניים, המרבים לפרסם מאמרי דעות של רעיונות מאוסים, ספוגים בביטויי שנאה והסתה שמבזים את זיכרון השואה ומתעלמים מהתכנים ההיסטוריים והטרגיים של קורבנותיה.
מאמרים "המאשימים" את מפקדי צה"ל ואת מערכת החינוך בהשלטת זיכרון השואה, המונעת את השגת השלום. מאמרי המערכת ומאמרי הדעות חושפים את מדיניות העריכה הקיצונית והמופקרת, האנטי ציונית, שפוסלת ולועגת למיתוסים ולאתוסים הלאומיים והיהודיים ההיסטוריים.
בימים שמסביב ליום הזיכרון לשואה, לעורכי הארץ יש נושאים חשובים יותר מהשואה כדי לכתוב עליהם. במקום לעסוק בשואה ובסיפורי הניצולים, הארץ עוסק בכיבוש, בנאכבה ובפלשתינים.
כך "חגג" הארץ את יום השואה 2016
עמירה הס, כותבת על "השואה הקפיטליסטית" שלדעתה היא חמורה יותר מהשואה שביצעו הגרמנים ביהודים. היא יוצרת זהות בין קורבנות שואת הקפיטליזם לבין הפלשתינים.
צבי בראל, מאשים את ישראל בכך שהיא מונהגת על-ידי תמהונים וידוענים שהזריקו לעורקיה סמי הזיה של הציונות שמסכנת לא רק את ישראל אלא גם את יהדות העולם.
רוגל אלפר, לדעתו הנצחת השואה משמשת נדבך מרכזי בהרס הנוער הישראלי שאיננו יותר בן-חורין.
דניאל בלטמן, לדעתו החיבור לשואה משרת את הימין המכתיב שיח קורבני גזעני פרו פשיסטי, שנועד להלבין את הפשעים נגד הפלשתינים.
יוסי קליין, מציג דיאלוג דמיוני בינו לבין חברו, ששותק לדברים הנוראיים הקורים במדינה ומציע לו לברוח כמו ב-1933 מגרמניה.
כך "חגג" הארץ את יום השואה 2014
מאמר המערכת שעוסק ב-"מקארתי ברשות המיסים" (בערב יום השואה). המאמר עוסק בניצול לרעה של מס הכנסה לרדיפת הפלשתינים. מקרתיזם שמתכוון להציגם כבוגדים. הכוונה של ממשלת נתניהו לרסק את ארגוני זכויות האדם המתנגדים לכיבוש.
מאמר המערכת שעוסק ב"אפרטהייד תכנוני" (ביום השואה).
המאמר עוסק במדיניות האפליה של הפלשתינים בתכנון האזורי שמוביל אותם לנישולם לטובת המתנחלים.
מאמר המערכת העוסק ב"נאכבה הפלשתינית" (ביום שלאחר יום השואה).
המאמר קובע שממשלת ישראל חייבת להפוך את הנאכבה (האסון) הפלשתינית לחלק בלתי ניפרד מתוכנית הלימודים בישראל ולשלב התוכנית בסיורים בחורבות הכפרים שנהרסו. המשמעות היא שאת השואה אין צורך לזכור, ואילו את הנאכבה חובה לזכור.
בנוסף לשלושת מאמרי המערכת, פורסמו גם חמישה מאמרי דעות של עיתונאי הבית של הארץ, ספוגים בדעות ביקורתיות נגד טקסי זיכרון השואה: רוגל אלפר.
גדעון לוי. אורי משגב. יצחק לאור. קרולינה לנדסמן. חמשת "דמויות המופת" האלה של מערכת הארץ עסקו אומנם בשואה אבל עם תכנים וביטויים של לעג, זלזול וציניות ביקורתית ארסית בלתי נסבלת של שיכרון שנאה.
רוגל אלפר. "זיכרון השואה ונזקיו" הכותב מצדד בהשכחת זיכרון השואה ונגד שימורה. הכותב מתנגד ל"מצעד החיים". תומך בדעתו של פרופ' אלקנה שלפיה יש להפסיק לקבוע את השואה כציר מרכזי בהווייתנו.
גדעון לוי. "כצאן לטבח, כצאן לכיבוש" הוא משווה את השואה למה שישראל עושה לפלשתינים על-רקע הכיבוש. לדעתו ישראל שוטפת את מוחותיהם של אזרחיה בנושא זיכרון השואה להצדקת המשך הכיבוש. 47 שנות הכיבוש עברו על הכובש הישראלי בנעימים.
אורי משגב. "איפה אתם ביום השואה" מאמר של לעג ושנאה כלפי זכר השואה והעיסוק בה. יום הזיכרון לדעתו הפך לחג השואה. "השואה זו המימונה של האשכנזים".
"יום השואה הפך לפסטיבל" שהממשל, הצבא, החינוך והתקשורת משרתים אותו. הוא נגד מסעות הנוער לפולין ונגד מצעד החיים.
משגב הוא ציניקאי מתנשא ומיואש מעצמו ומכל סביבתו.
יצחק לאור. "איה הדממה" סופר ומשורר קיצוני ואנרכיסט שבז לתרבות האבל הישראלית, שלדעתו האבל (יום השואה) נהפך לקשקשת, בניצוח הקהילה הפוליטית ושדריה. טיפוח האבל הוא אמצעי שליטה יעיל באזרחיה. הוא לועג למשלחות שמגיעות לאנדרטת הזיכרון בוורשה שלדעתו זה "שילוב של כיף ואבל". הוא מאשים את הטלוויזיה שמשרתת את יום השואה אבל מסתירה את האפרטהייד, מציגה רק את ישראל כקורבן ולא את הקורבן האמיתי הפלשתיני. הוא מאשים את הצבא, החינוך, האוניברסיטאות והתקשורת שמתגייסים למען זיכרון השואה שהשתלט על חיינו.
קרולינה לנדסמן. "קורס הכנה לשואה" הכותרת הצינית משקפת את תוכנה ואת המחברת של הרשימה.
המחברת מבקרת את משרד החינוך שעוסק בהעמקת ובהרחבת תודעת זיכרון השואה במערכת החינוך.
הארץ התנתק מהנרטיב הישראלי לטובת הנרטיב הפלשתיני. מערכת הארץ וצוות העיתונאים "האידיאולוגיים" האנרכיסטים שלו התנתקו סופית מהנרטיב הציוני והלאומי לטובת הנרטיב הפלשתיני. עיתון שאיבד את האמון בצדקת הדרך של החזון הציוני והיהודי. שלושת מאמרי המערכת בגיליונות יום השואה ובימים הסמוכים, עסקו במקרתיזם! באפרטהייד! בנאכבה! אף מילה ושום התייחסות לחשיבות השואה. אך ורק שיכרון של שנאה. הארץ "מאשים" את צה"ל בהשלטת זיכרון השואה! עורך הארץ,
אלוף בן, מבקר ו"מאשים" שני מפקדים בכירים של צה"ל בכך שהם שותפים פעילים בהשלטת זיכרון השואה בצה"ל ובשליחת משלחות ("עדים במדים") של אנשי קבע למחנות ההשמדה בפולין.
במאמרו מיום 3.6.13 תחת הכותרת: "מתי התחלנו לפחד מהשואה" מאשים אלוף בן שני מפקדים בכירים בצה"ל, הרמטכ"ל
בני גנץ, ואלוף
אמיר אשל, מפקד חיל-האוויר, שהם שותפים להשלטת זיכרון השואה בצה"ל, המונעים השגת השלום!
שני הקצינים האלה, בני גנץ ואמיר אשל, הם בנים להורים ניצולי שואה שמסמלים את הקשר בין השואה לתקומה. שניהם השתתפו בעבר בטקסים ובאירועים לזכר השואה באושוויץ. בני גנץ בצעדה לבירקנאו ואמיר אשל שהובל מטס אווירי סמלי והיסטורי של מטוסי חיל-האוויר מעל אושוויץ.
עורך הארץ, מבקר ו"מאשים" שני קציני צה"ל אלה שהם פועלים להשגת שתי המטרות הבאות:
- "הפיכת המפקד לנאמן ביחידתו ובסביבתו להנחלת זיכרון השואה"!
- "חיזוק תחושת המפקד לצה"ל, למדינת ישראל ולעם היהודי"!
עורך הארץ איבד את התבונה הנורמטיבית וההיגיון הרציונאלי של הבנת הצו ההיסטורי, המחייב את שימור זיכרון השואה, להבטחת חיינו ועתידנו על-פי שני שלטי הזיכרון במחנות ההשמדה בפולין. "גורלנו אזהרה לכם" במידנק.
"לעולם לא עוד" בטרבלינקה. על-פי "ההיגיון" של הארץ, צריך להשליט את זיכרון הנאכבה הפלשתינית ולגמד את זיכרון השואה היהודית, כדי להשיג את השלום! הדברים פורסמו במאמר המערכת מיום 19.5.13 בכותרת: "די לשכתוב ההיסטוריה".
דבריו של ר"אל בני גנץ במצעד החיים 2013
"למדנו את הלקח. מוכנים להתייצב מול מבקשי רעתנו. אני צועד כאן במצעד החיים כמפקדו של צה"ל. אני כבנה של אימי מלכה גנץ שאולצה לרוץ במצעד המוות למחנה ברגן בלזן, שם נירצח אביה. אני צועד כבנו של אבי נחום גנץ ז"ל שהיה פליט בשואה. אני צועד במצעד החיים של עם ישראל".
דבריו של האלוף אמיר אשל ממטוסו מעל אושוויץ
הדברים שודרו ממטוסו, במהלך מטס סמלי והיסטורי של מטוסי חיל-האוויר מעל מחנה אושוויץ, בטקס זיכרון לקורבנות השואה שהתקיים בנוכחות של 300 בכירי השלטון הפולני. מטס גאווה וביטחון.
אמיר אשל: "אנו טייסי חיל-האוויר הישראלי בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל".
כותב המאמר הוא ניצול שואה שהיה בצוות שארגן וביצע את "מצעד החיים" הראשון. מאז הדריך קבוצות רבות של נוער ומבוגרים למחנות בפולין. הרצה ב-76 בתי ספר ומספר מחנות צה"ל: "עדות אישית משואה לתקומה".
