כל ילד שלישי עני. מה עם הראשון? מה עם השני? אתמול ראיתי שלושה ילדים - כולם עניים. ראיתי את הילד השלישי, השישי והתשיעי. עוני משפחתי. עוני חמולתי. "אנחנו אחים" אמרו פה אחד, כמציגים עצמם בפניי - עובר ושב אקראי.
הם לא היו עסוקים, אבל לא שעמם להם. כאב להם. היה להם עצוב. הם היו עסוקים באפס מעשה ואפס סיכוי. הם בוססו בשלולית הלא-כלום שזרמה מהביוב החלוד, הרעוע, נטול תשתית ביובית תקינה. אין להם יום. אין להם לילה. אין להם מחר. אין געגוע באתמול שלהם. יש עלבון, השפלה, מכאוב, מחסור. אין זיכרון מתוק וחם באתמולים שלהם. יש בהם זיכרון מר וצורב. זיכרון מעיק ומייסר.
הפיגור שלהם התחיל עם לידתם. הוריהם הביאו אותם לעולם שיש בו פער בלתי ניתן לגישור בין עניים לבין עשירים. הם בקצה הסקאלה, בתחתית הסולם. רציתי להגיד להם דבר-מה, לחמול, לנחם, אבל נותרו בי רק רחמים כלפיהם.
הרחמים שלי היו עלולים להשפילם. שלושתם פשטו לעומתי שלוש כפות ידיים זעירות, אצבעוניות. הם הביטו בי בשעה שקוששו את צדקתם, את נדבתי. במבטם הנוגה הם שיוועו למעותיי. הכנסתי יד לכיס. לא היה לי כסף קטן. שלפתי ארנק. הוצאתי שטר של עשרים שקלים. ביקשתי מהם להמתין. אמרתי שאני הולך לפרוט ותכף אבוא להעניק להם את הכסף. הם לא חייכו. עיניהם נותרו כבויות.
חזרתי ושילמתי. הם לא הנידו ראש, אף לא עפעף. פניהם נותרו חתומות. שלושה ילדים עניים באמצע רחוב של עיר. אני לא יודע דבר אודותיהם ואני יודע כמעט הכל: אין להם בית גם אם יש להם "בית". הם אינם ניזונים בתזונה עשירה ומאוזנת גם אם המקרר בביתם אינו ריק. אין להם עבר. אין להם עתיד. ההווה שלהם הוא חור שחור בזמן אפל. מה החברה יכולה להציע להם? האם היא מסוגלת להגן עליהם מפני העוני המאיים לבלוע אותם? האם החברה מחויבת לקיומם? האם היטבתי עמם בתרומתי הזעומה, הבלתי-מספיקה? האם איחיתי את פצע קיומם או, אולי, זריתי עליו מלח והחרפתי את צריבתו?
שלושה ילדים קטנים עניים - עצב אחד גדול, המון שאלות - פתוחות כפצעים- ואף לא תשובה מניחת-דעת אחת.
