צדק היסטורי

צריך לומר באופן ברור: מזוז צודק. במשפטו של יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין, לא הוכח כי ההסתה היא זו שגרמה לרצח. יגאל עמיר תיכנן את הרצח, בקור רוח. הוא רצה לעצור את הסכם אוסלו. ובל נתכחש לעובדות: הרוצח הנתעב השיג את מבוקשו.

אלה התוקפים עתה את מזוז, חוששים אולי מתוכנם האמיתי של דבריו. היועמ"ש עושה עכשיו צדק היסטורי עם מחנה שלם, מחנה הימין, שהתנגד להסכם אוסלו. מחנה זה, שחלקים ממנו (ובהם נתניהו ושרון) אכן יצאו בחריפות נגד הסכם אוסלו, הואשם על-ידי מחנה השמאל/רבין באחריות לרצח. כאילו מחנה זה הוא-הוא שלחץ על ההדק. עכשיו דוחה מזוז, ובצדק, את המשוואה הבלתי אמיתית שאימץ השמאל, כאילו: הימין דחף את עמיר לרצוח, לכן הימין אשם ברצח.

נכון הוא שחוגים רחבים מאוד בשמאל, ורבים וטובים ממפלגת העבודה וממקורביו ונאמניו של רבין, ניסו להוביל לקביעה משפטית זו, לפיה ההסתה היא שהוביל לרצח. אך קשר זה מעולם לא הוכח בבית משפט.

יותר מזה: המצוד שנערך אחרי כמה רבנים, בחשד שהם-הם שדחפו את עמיר לבצע את הרצח, נכשל כיוון שלא נמצאו לכך תימוכין ברורים. התביעה עצמה נמנעה מלהביא לבית המשפט את הטענות הכלליות, אולי עקב חששה שאז היתה נשאלת: היכן היו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כאשר ההסתה פשטה בארץ?

לא צריך להיות מומחה גדול בתקשורת, כדי להבין שאלה שתוקפים את מזוז על דבריו השבוע, ואחדים מהם (כמו יוסי שריד) אף עושים זאת בלשון גסה, באים איתו חשבון על כך שנמנע מהעמדת אריאל שרון לדין בפרשת האי היווני. בעיניהם, דמו של מזוז מותר כיוון שלא סיפק את הסחורה. והם לא יניחו לו.