המסמך המכונה פוליסת ביטוח, איננו מהווה מרכיב בתהליך עשיית הביטוח. כך על-פי חוק חוזה הביטוח.
הפוליסה היא מסמך חד-צדדי, המוצא על-ידי חברת הביטוח, לאחר שתהליך עשיית הביטוח כבר הושלם. לעיתים כעבור מספר שבועות. לעיתים כעבור חודשים. לעיתים מקרה הביטוח מקדים את הוצאת הפוליסה.
חוזה הביטוח נכרת ככל חוזה, בדרך של הצעה וקיבול. גם בעל פה. הפוליסה אם כן, איננה חזות הכל.
את הפוליסה חייבת חברת הביטוח לערוך על-פי ההסכמות אליהן הגיעה עם המבוטח. אלא שלעיתים קרובות, קרובות מדי, הפוליסה אינה משקפת את ההסכמות. או אז תלוי המבוטח בעדויות בעל פה, על שנעשה בתהליך עשיית הביטוח, ובשופט חכם שידע לרדת אל חקר האמת.
רכבה של יפה נרקיס נפגע בתאונת דרכים והוכרז כאובדן גמור (טוטל לוס).
נרקיס פנתה לחברת הביטוח הראל אשר ביטחה את הרכב בביטוח מקיף.
הראל עיינה בפוליסת הביטוח שנערכה על ידה, וגילתה שהפוליסה מכסה רק נהגים מעל גיל 21. בעת התאונה נהג ברכב אדם שגילו היה פחות מ-21. על כן, טענה הראל, אני פטורה מכל תשלום.
בינתיים, הראל העבירה את הרכב לפירוק ומכרה את השרידים. הרווח הועבר ישירות לידי קופת החברה.
לא זו אף זו: את פרמיות הביטוח המשיכה הראל לגבות מנרקיס כאילו לא אירע דבר.
לא נותר לנרקיס אלא להגיש את תביעתה לבית המשפט.
במשפט התברר כי הראל ביטחה את רכבה של נרקיס משך שנתיים לפני התאונה והביטוח כיסה כל נהג מעל גיל 17.
שבעה ימים לפני התאונה פג תוקפה של הפוליסה. הביטוח חודש, אך הפעם נרשמה בפוליסה מגבלה: הכיסוי חל רק בתנאי שהנוהג ברכב הוא מעל גיל 21.
הגר דקל, סוכנת הביטוח של הראל, העידה כי את חידוש הביטוח עשתה בעל פה, בשיחת טלפון שקוימה עם המבוטחת שבעה ימים לפני התאונה.
לטענתה, נרקיס ביקשה הנחה בפרמיה ומסרה לסוכנת, שהנהג הכי צעיר במשפחה הוא מעל גיל 21. על סמך זאת החריגה הראל את הכיסוי לנהג מתחת לגיל 21.
נרקיס טענה לעומתה, שמעולם לא הסכימה להגבלת הגיל. באותה שיחת טלפון ביקשה שחידוש הביטוח יעשה ללא שינוי מתנאי הפוליסות הקודמות וביקשה הנחה לאור היותה לקוחה ותיקה.
השופט יעקב שיינמן מבית משפט השלום בתל אביב נדרש להכריע בין שתי הגרסאות הסותרות.
נקודת המוצא של השופט היתה שביום כניסת הפוליסה החדשה לתוקף, לא היתה בידי הראל אלא הצעת ביטוח אחת ויחידה בכתב, הצעה אשר כללה כיסוי ביטוחי לכל נהג. כל שינוי שנעשה, כטענת הראל, נעשה בעל פה ללא כל תיעוד בכתב.
השאלה היא, מקשה השופט, על מי נופל הסיכון באשר להיעדר תיעוד בכתב של הסכמה המשנה מהצעת ביטוח שבכתב.
לדעת השופט, חברת ביטוח המבקשת להוציא פוליסה עם תנאים שונים מההצעה הכתובה שבידה, נוהגת שלא כדין ובחוסר זהירות, אם היא לא טורחת להעלות על הכתב את מכלול דרישותיו ובקשותיו של המבוטח בקשר עם הפוליסה. לא המבוטח צריך לשאת באחריות לכך, אלא חברת הביטוח.
אכן לפי חוק חוזה הביטוח, אפשר להוציא פוליסה גם ללא הצעת ביטוח בכתב. אולם בפרקטיקה הנהוגה בין חברות הביטוח למבוטחיהן, נוהגות חברות הביטוח להתבסס על הצעה בכתב, בטרם מונפקת פוליסת הביטוח. לכן בהיעדר הצעת ביטוח בכתב, מוטלת על חברת הביטוח חובת גילוי מורחבת כלפי המבוטח. חלה עליה החובה להעמיד את המבוטח על תנאי חוזה הביטוח והשלכותיהם.
הסוכן מביע תמיהה על כי סוכנת הביטוח לא טרחה לערוך הצעת ביטוח חדשה בכתב חתומה בידי המבוטחת. במקרה בו ישנן הצעות ופוליסות קודמות שונות, אך מתבקש הוא כי ייערך מזכר להסכמות הצדדים, עליו חתומים מי שביניהם נערכו ההסכמות השונות, ולכל הפחות, המבוטח בעצמו.
"חברת הביטוח הינה הצד החזק במערכת היחסים מול המבוטח. היא יכלה ביתר קלות למנוע עימות, או אי הבנה מסוג זה שבפני, אם על-ידי הכנת הצעת ביטוח חדשה ואם באמצעות כל מסמך אחר בכתב, שיש בו להנציח את הסכמות הצדדים בקשר עם הפוליסה וזאת כאשר נגרע מהיקף הכיסוי הביטוחי המוענק למבוטח. למרות זאת, מסיבות שאינן ברורות, בחרה חברת הביטוח שלא להתנהל בצורה מסודרת, מאורגנת ואחראית, ואין לה אלא להלין על עצמה, בקשר עם כך".
לא רק זאת, בשיחת הטלפון שנערכה בין נרקיס לסוכנת הביטוח, ביקשה נרקיס הנחה בפרמיה. לטענתה, כאמור, היא ביקשה אותה, היות והיא זו שנוהגת ברכב במרבית הזמן, ומשום שהיא לקוחה טובה שבוטחה משך שלוש שנים באותה החברה.
השופט חישב את ההפרש בין הפרמיות עבור שתי הפוליסות, ומצא שבפועל לא ניתנה לנרקיס כל הנחה בפרמיה. אכן היתה הפחתה במחיר, אולם היא נבעה מצימצום הכיסוי בפוליסה, צימצום שבלאו הכי גורר עימו הפחתה במחיר. אם אכן סוכם על "הנחה", לא היה מקום לשינוי תנאי הפוליסה, קבע השופט.
השופט הגיע אם כן למסקנה כי נרקיס לא התכוונה לצמצם את היקף הפוליסה ולהגביל את גילו של הנהג הנוהג ברכב. "ככל הנראה, רצתה חברת הביטוח לספק לנרקיס את מבוקשה וליתן לה הנחה בדמי הפוליסה, אלא שבמכוון או שלא במכוון, ההנחה שניתנה לכאורה, באה על חשבון תנאי מתנאי הפוליסה הקודמת שהייתה לנרקיס, ולכך לא התכוונה נרקיס".
עדותה של נרקיס הותיר בשופט רושם כי היא אישה אחראית וכי אילו ידעה שהפוליסה איננה מקנה כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנהג הצעיר, היא לא היתה מרשה לו לנהוג ברכב מלכתחילה.
מעבר לכל אלה, קבע השופט, התנהגותה של חברת הביטוח, אשר העבירה את הרכב, על דעת עצמה, לפירוק ולמכירתו ואף המשיכה לגבות את הפרמיות, מעידה כי היא המשיכה לראות עצמה כמי שאחראית על-פי הפוליסה.
בסופו של דיון, הראל חויבה לשלם לנרקיס את מלוא שווי הרכב.
מסמך 519
