עדנה לישראל באירוויזיון

לזכייתה של ישראל באירוויזיון יש, מסתבר, ערך מוסף: מעבר לשיר עצמו ולביצועו, יש בזכייה שלה משום העלאת קרנה בעיני העולם. אחרי שנים של פסיחה כמעט טוטאלית עליה מצד משתתפות האירוע המוסיקלי - היא סוף-סוף ממש נהנית מעדנה.

לא עוד עשית יד אחת בהצבעה קולקטיבית ואינטרסנטית נגדנו, שבה מוצאת את עצמה ישראל מנודה, אלא הצבעה כנה וספונטנית ממש המשוחררת מכל חשבון פוליטי שהוא. סוף-סוף זוכה ישראל להצבעה אוביקטיבית - חלום שהיה עד כה באספמיה.

נטע ברזילי אכן עשתה את שלה, והנחילה כבוד שאסור לזלזל בו. אלא שעם זאת צריך להודות שהשיר שהשמיעה אינו יצוגי - לא למדינה ואף לא לשפתה. בתור שכזה הוא סתם רק עוד שיר, כמו שאר השירים שהושמעו באירוע.

ייחוד

אז תודה וטוי-טוי שניצחנו הפעם, אך הדברים אמורים בניצחון פירוס בלבד. מבלי לפקפק בהישג שהושג, יש בכל זאת מקום לשינוי מהותי. רצוי שיהיה לנו שיר בשפה העברית, כמקור גאווה למדינת ישראל.

שלא יהיה לנו, חלילה וחס, נטע זר, אלא משהו בנוסח צברי דוקר. כי זו התקווה הגדולה לשינוי, הצפוי שיחול במהרה בימינו. אז נחזיק אצבעות לכל שיר שכזה, כשיבוא.

אל נלך, בשל כך, בדרכי אחרים, שימשיכו לסטות, מן הסתם, מהנורמה. ובתוך כך, בל נשכח: הסיסמה היא ייחוד, והיה מחננו זכוך וטהור.