תורת הזגזגנות

סגל בלי הפסקה

השבוע, במוסף 7 ימים של ידיעות, ראיינה דנה ספקטור את אראל סגל. אין ספק שראיון עיתונאי שבו המראיין והמרואיין הם בני מינים מנוגדים ובנוסף בעלי השקפות פוליטיות ודתיות מנוגדות יוצר עניין מיוחד ורייטינג. אולם דומה שהעיתונאי אראל סגל הוא פצצת רייטינג בפני עצמו. זן נדיר בנוף העיתונות.

בניגוד לכללי הפוליטיקל קורקט, סגל אינו עושה חשבון לאף אחד. הוא אומר את מה שהוא חושב, וחושב את מה שהוא אומר. יתרה מכך, למרות היותו איש ימין קיצוני, הוא דוגל בחופש הביטוי והדיעה לכל איש, גם ליריביו האידיאולוגיים. בהתאם לאימרה הידועה, גם אם הוא אינו מסכים עימם, הוא נלחם על זכותם להביע את דיעותיהם.

ואכן, כמראיין הוא העלה באופן קבוע אנשי שמאל (או הינחה איתם) וּמדיתים למיניהם והתעקש שישמיעו את קולם. בכך הוא שימש מודל לאחרון השמאלנים (ואף לראשון שבהם), אשר רוממות הפתיחוּת בגרונם וּבפועל פסילה נחרצת של כל מי שלא חושב כמותם.

גבאי הזגזגן

ביבי הוא זגזגן? תלכו אל יאיר לפיד ואבי גבאי (וגם איווט), כדי ללמוד מהם את תורת הזגזגנות. כמו פוליטיקאים רבים אחרים הם הוכיחו שלא האידידיאולוגיה היא נר לרגליהם אלא הכיסא, לא פחות. ולכן כל פעם עמדותיהם משתנות לפי השבשבת הפוליטית, הרייטינג וּמספר המנדטים.

קחו לדוגמה את אבי גבאי. בהתחלה הוא הציע לציבור בוחריו מצע אנטי חרדי של חילולי שבת, גיור רפורמי ועוד. משראה (כצפוי, לא?) שהדבר הדיר את החרדים ממנו, עשה רוורס, הודיע שהוא בעד שמירת שבת, כשרות ועוד. לאחר עוד כמה זגזוגים, בקריצה לימין ולמסורתיים, אימץ את האימרה הידועה, שהעם שכח מה זה להיות יהודי. אבל אז, איך לא, עורר עליו את חמת אנשי השמאל. עד שנראֶה כי בדרך, כדי לרצותם, גבאי עצמו הוכיח קבל עם ותקשורת (כמובן) שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

זה לא רק שהוא חילל שבת בפומבי ונסע בתחבורה בעיצומה של שבת קודש, כדי לקושש עוד כמה קולות מהנוסעים. וגם בחוסר בושה ורגישות נסע בשבת לראש ישיבת פוניב'ז כדי לנחמו על מות בנו (מִצווה הבאה בעבירה כבר אמרנו?).

אבל שימו לב למצע העדכני של מועמד ראשות העבודה, בפזילה מובהקת לציבור החילוני: הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים וּשאר מרעין בישין.

לתשומת לב הדתיים, החרדים והמסורתיים.

רשתונאי כמשל

בין שאר המילים, שחידשה האקדמיה ללשון העברית מצאנו מילים דוגמת 'רִשְׁתּוֹנַאי' (בלוגר), מִתווה שידור (לַין אַפּ) וכדומה.

כל הכבוד על התרגום המילולי. אולם מה עם הצליל? האם נעלם מעיני האקדמיה, שלא די בתרגום בלבד, יהיה מדויק ככל שיהיה, אלא יש צורך שהמילים החדשות יהיו גם קליטוֹת, קצרות, נעימות לאוזן השומע ולחֵיך הדובר לא פחות מתחליפיהן הלועזיות? דומני כי מבחינה צלילית, שם בהיכל הלשון, פספסתם ולא רק הפעם.