ההצעה שהכין המכון לדמוקרטיה - בראשות הצוות של הנשיא לשעבר מאיר שמגר - ראויה לעיון לדיון ולמחשבה מעמיקה. האם תהיה "חוקה בהסכמה" - ספק רב.
אבל עדיפה חוקה לא מלאה ובהסכמה חלקית על המצב הקיים. חוקה לישראל - ובהקדם. ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות אכן מוכיחות כי חוקה היא מחוייבת המציאות.
הצעת "החוקה בהסכמה" שפורסמה על-ידי המכון לדמוקרטיה היא בערבון מוגבל, שהרי נעשה בהסכמה של קבוצה קטנה בלבד ואינה בהסכמה גורפת של כלל הציבור או רובו המכריע, ובוודאי שלא על דעת המפלגות הדתיות והחרדיות. חששן של מפלגות אלה הוא כי הן יאבדו מכוחן וסמכותן, בכל הנוגע לשליטה הבלעדית בתחומי הדת, כמו בתחום הנישואין והגירושין, בתי הדין הרבניים, וסמכויות דתיות נוספות, ישירות, עקיפות או מתלוות לסמכויותיהן דהיום.
העיקרון השולט ברוב המדינות הדמוקרטיות הנאורות הליברליות הוא שהחוקה מתבססת על הסכמה ציבורית רחבה ומכאן כוחה והשפעתה.
חוקת ארה"ב הנחשבת מן הוותיקות הנאורות והמשפיעות ביותר, חוקקה מיד לאחר השגת העצמאות ורק במהלך השנים הוכנסו בה שינויים ותוספות על בסיס המסד הקיים. לעומת זאת, אימפריה כמו אנגליה ומן הדמוקרטית המובילות בעולם, מסתדרת יפה בלי חוקה.
אבל אם נוציא את אנגליה, כחריג מיוחד בשל מסורת של שלטון חוק רב שנים, רוב המדינות הדמוקרטיות הן בעלות חוקה, שנותנת יציבות משפטית ושלטונית לאותן ארצות.
לחלק מן המדינות החוקה נוצרה עם הגעתן לעצמאות אם על-ידי הינתקות מכיבוש זר או משלטון קולוניאלי ואם על-ידי השגת עצמאות לאחר מלחמת שחרור.
מעניין שגם במדינות שהן מעין דמוקרטיות ונשלטות על-ידי מנהיגים על גבול הדיקטטורה, מתהדרות בחוקה, שעל פרשנות חלק מסעיפיה ניתן להתווכח אם הן בגדר התנהלות דמוקרטית. כך למשל החוקה הרוסית שלפני פירוק ברית המועצות וגם אחריה.
ישראל היא מדינה שיש בה "חוקה בהתהוות". מאז 1950 הוחלט על חוקה באמצעות חוקי יסוד, ועדיין היא נמצאת בשלבי התהוות או ילדות קשה. הקושי לחוקק חוקה הוא בפיצול ובפילוג הגדול בעם, בתחומי דת ומדינה, מסורת ואמונה, ובמאבקי הכוח שבין השלטון המרכזי על סמכויות ושליטה.
בתקופת שלטונו של בן-גוריון והבאים אחריו נשמר האיזון בין המגזר הדתי והחילוני - "סטטוס-קוו", שהנציח את הפילוג הרעיוני בחברה הישראלית, ומאידך קיפאון ביכולת להתקדם לקראת כינון חוקה. האיזון היה חשוב גם לצדדים מבחינה פוליטית קואליציונית.
משך שנים רבות התרגלנו למצב פוליטי בו לא ניתן היה להרכיב ממשלה בלי מפלגה דתית-לאומית-ציונית, להוציא את החרדים.
לאחרונה היה שינוי גדול גם בחזית זו וניתן מסתבר להקים ממשלה חילונית, בעלת יכולת ותמיכה ציבורית רחבה להליכה לקראת חוקה - אבל הבעיות העיקריות והכואבות רחוקות מפיתרון.
חוקי היסוד הקיימים מהווים שלד חיוני לקראת העתיד כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד הצבא, חוק יסוד השפיטה, חוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד מבקר המדינה, שמהם נגזרים גם זכויות אזרחיות רבות אחרות בדרך של פרשנות וחקיקה שיפוטית של בתי המשפט.
אבל אם נעשה חישוב מה עדיף, המצב הקיים עם חוקה חלקית ובהתהוות או חוקה בהסכמה חלקית - האחרונה עדיפה.
ישראל, להבדיל מאנגליה, אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולתפקד לאורך זמן עתידי בלי חוקה כתובה שהיא מסגרת מחייבת לפעילות שלטונית מוסדית דמוקרטית.
והיה אם תהיה חוקה ואפילו חלקית ולא גמורה, זה יפתור חלק גדול מהמאבק הנמשך זה שנים בבית המשפט העליון, בפסיקותיו ובטענה שהוא מתערב ומרחיב סמכויותיו לתחומים לא לו. הטענה של תומכי העליון היא שמאחר ואין חוקה, בית המשפט העליון חייב להתערב ולפסוק בתחומים רגישים כדי לשמר את שלטון החוק.
קיום חוקה ומסגרתה יגביל את בית המשפט העליון לתחומים וסמכויות, לרבות פרשנות חוקים, למסגרת אחידה כמו הסמכות לפרש חוקים, לבטלם או לבטל סעיפים מסוימים הנוגדים לחוקה - בהרכב מיוחד, סמכות שתהיה רק לו, באופן ייחודי.
אי לכך, נראה שהמדינה זקוקה נואשות לחוקה, גם אם תהיה לא שלמה. ההתפתחויות הפוליטיות ובהן הפרישה של שרון שהכניסה את כל המערכת הפוליטית לסחרור ולהקדמת הבחירות, לרבות הסוגיות המשפטיות הקונסטיטוציוניות סביב מועדי הבחירות ומועמדים הרצים לרשות הממשלה, מצביעות על כך שחוקה בימים אלה ובישראל בכלל חיונית ביותר.
